סיפורים ששמענו משרי וליאו

ביום שלישי האחרון התעוררתי מוקדם בבוקר לקול רעשי נבירה בארון הבגדים. נועה, אשתי, חיפשה במרץ אחר זוג מכנסי עבודה כחולים וישנים, ולאחר בירור קצר ומנומנם התברר לי שהיא זקוקה להם על מנת שלא להכתים בצבע זוג נקי וחדש. היא ועוד 20 מתנדבים מחברת ההיי טק שבה היא עובדת, התברר, נקראו לצבוע גן של ילדים עם צרכים מיוחדים, וזאת במסגרת "יום המעשים הטובים".

לא מעט מילים נכתבו בשבוע האחרון, בעיקר ברשתות החברתיות, כנגד היוזמה שמקורה בבית מדרשה של שרי אריסון, גורואית הרוחניות העכשוית ובעלת השליטה בבנק הפועלים. הגדילה לעשות חברת הכנסת שלי יחימוביץ' שכינתה את האירוע "ראוותני ותפל", וקראה לאריסון לעשות מעשה טוב בעצמה ולהפחית את העמלות שאותן היא גובה, או להצהיר כעשירי עולם אחרים על תרומה של מרבית הונה לצדקה.

באותו ערב יצא לי לצפות בסרט "האיש שנולד מחדש", ולאחריו, ומתוך סקרנות צפיתי גם בנאום שנשא לאונרדו דיקפריו בטקס האוסקר, לאחר שזכה בפסלון המוזהב. לא פחות משש מועמדויות רשם לעצמו השחקן המוכשר עד כה, והנחתי שהנאום יוקדש לתודות הנהוגות לכל מי שהביאו עד הלום. קריירה לא קצרה נדחסה בסופו של דבר לדקה וחצי בלבד, שכן חציו השני של הנאום הקצר הוקדש כולו למאבק הסביבתי, שדיקפריו הפך בעשור האחרון לאחד מדובריו הבולטים.

כמו עשירים ומפורסמים לפניו, גם דיקפריו מותקף חדשות לבקרים בטענה שאין תוכו כברו. שכן מצד אחד הוא עומד על במה בטקס האוסקר, מכריז בפאתוס מול מאות מליוני צופים ברחבי הגלובוס כי: "אל לנו לקחת את העולם בו אנו חיים כמובן מאליו"; ומצד שני מיד אחר כך הוא קופץ על מטוסו הפרטי ומנחית אותו באחת מהאחוזות העצומות שהוא מחזיק לעצמו, עניין לא אקולוגי בעליל.

כאשר אל גור, אולי הדובר המוכר בעולם לטובת נושא ההתחממות הגלובלית, הותקף בעבר על אורח חיים דומה, נשלחו מיד לכל האולפנים דוברים מטעמו שחזרו שוב ושוב על מסר אחד: "אל תהרגו את השליח, תתייחסו לגופן של הטענות ולא לגופו של האדם".

מי אחראי לקרחונים הנמסים

טיעוני "אד הומינם" (טיעונים לגופו של אדם) נתפשים ככשל לוגי, שהרי מה עניין עושרה של הגברת אריסון לעשיית מעשים טובים על ידי גדודי מתנדבים נמרצים, ומה עניין חייו הפרטיים של דיקפריו, או אל גור לפניו, להיעלמותם המתמשכת של הקרחונים? באופן עקבי מתגוננים אנשים הנתפשים בקלקלתם, או בצביעותם, באמצעות האשמת המתנגדים להם בשימוש בטיעוני אד הומינם, ומפנים אותם בתקיפות חזרה אל "עצם העניין".

על מנת להבהיר את הנקודה רצוי להשתמש בכשל לוגי מובהק של טיעון לגופו של אדם:
רופא: אתה חייב להפסיק לעשן, זה מאוד לא בריא.
חולה: אבל אתה בעצמך מעשן.
רופא: אני זה לא העניין, הוכח כי העישון מזיק לבריאות ועלול להוביל למוות מוקדם.

השימוש בטענת אד הומינם במקרה זה אכן מהווה כשל לוגי, שכן העובדה שהרופא מעשן אינה מסייעת להפריך את ממצאי מדע הרפואה בעשורים האחרונים, המעידים באופן חד משמעי על נזקי העישון. עם זאת, ברצוני לטעון כי רוח הזמן מאלצת אותנו להתייחס לטענות האד הומינם ביתר רצינות, וזאת בשל הסיבה הפשוטה: האמיתות האובייקטיביות (כגון נזקי העישון) הולכות ומתמעטות, ואת מקומן הולכות ותופשות דעות וסברות אישיות. בהתאמה, כולנו הופכים מאנשים האוחזים בעובדות, לאנשים המחזיקים בעמדות, ומאנשים בעלי טיעונים, לאנשים מספרי סיפורים.

הראשונים לשלם את מחיר הרלטיביזם הקוגניטיבי, המוסרי והתרבותי, שבו לקתה המודרנה, היו הערכים: הצדק, השוויון, האושר, הסובלנות, הראוי והטוב. כל אלה, כפי שכתב הורקהיימר בספרו "ליקוי מאורות התבונה", היו בעבר חלק בלתי נפרד של התבונה, או התחייבו ממנה, וכעת איבדו את שורשיהם האינטלקטואליים. הפילוסוף הסקוטי בן זמננו, אלסדייר מקינטאייר, הגדיל לעשות בספרו "מעבר למידה הטובה" וטען כי מחלוקות מוסריות אינן פתירות עוד, שכן בימינו כל טיעון ערכי אינו אלא ביטוי של העדפה, נטייה, או של הרגשה.

בעוד שעם מותם של הערכים ושל היכולת לטעון לתוקפם של טיעונים מוסריים, ייתכן שעוד היינו יכולים לחיות, הרי שמהפכת המידע של העשורים האחרונים מאיימת שלא להותיר עובדה על בסיסה. דומה כי על כל מחקר המעיד כי X הוא האמת ניתן כיום למצוא בחיפוש קצר ברשת שניים אחרים הטוענים כי לא כך הוא הדבר, ולמעשה Y הוא המסקנה הנכונה. תיאור מצב זה נכון לשלל תחומי מחקר, ולענייננו חשוב אחד במיוחד – מדעי הסביבה.

לצד מסה מצטברת של מחקרים התומכים בקיומה של בעיית ההתחממות הגלובלית, ניתן למצוא כיום גם שורה של מחקרים ספקניים יותר, אשר מערערים על עצמם קיומה של הבעיה, על מידת חומרתה, או על מידת תרומתו של האדם להופעתה.

פעילים סביבתיים אדוקים נוהגים להתנער ממחקרים אלה, בדרך כלל בטענה כי מוצאם בחוקרים מדרג זוטר שאף מגזין רציני לא היה מפרסם את ממצאיהם, או בטענה שמדובר במחקרים מטעם חברות מזהמות, ובכל מקרה, בטענות העונות ללא ספק לקטגוריית האד הומינם.

לא השתכנעו מהסיפור של עצמם

אין לנו אלא להודות כי במציאות חיינו, לאדם מן היישוב אין כל דרך לרדת לעומקם של המחקרים הנעשים בתחום. איננו יכולים לפענח את הנתונים, את הטבלאות, לקרוא את המדידות השונות ולגזור מסקנות. לפיכך, אנחנו תמיד בוחרים צד על סמך מידע חלקי, המתיישב עם מערכת האמונות שבנינו לעצמנו ושאבנו מסביבתנו.

מאחר ואנחנו לא יכולים לדעת את האמת בוודאות, אנחנו בהכרח בוחרים בצד אחד של משהו, אותו לא ניתן לכנות אלא "סיפור". בנוסף, ואם נודה על האמת, לעיתים קרובות אנחנו גם בוחרים בהסתמך על האופן שבו אנחנו תופשים את מספר הסיפור.

שרי אריסון מספרת לנו סיפור על מה זה להיות "טובים". ליאונרדו דיקפריו מספר לנו סיפור על מה זה אומר "להציל את העולם". הראשונה מבקשת מאיתנו להאמין כי מהות החיים היא הנתינה, בעודה מנהלת ביום יום את אחד ממוקדי הממון הכוחניים ביותר במדינה, שמהותו היא הלקיחה. השני מבקש מאיתנו לחסוך במים, בחשמל ובצריכה יום יומית, ובאותה נשימה מנהל אורח חיים ראוותני ומזהם, שטביעת רגלו האקולוגית מזכירה רק את זו של הטי רקס.

מסקנה – אריסון ודיקפריו לא השתכנעו מהסיפור של עצמם. הם ממשיכים לספר אותו, אני מנחש, פשוט כי זה גורם להם להרגיש קצת יותר טוב, העלילה ממרקת את מצפונם.

רוצה להציל את העולם באמת, ליאו?

אתה עדיין מפספס את הנקודה, יהיו שיגידו. דיקפריו הוא רק אדם אחד שמזהם, אבל כדובר הוא מגיע למיליוני בני אדם, וההשפעה שלו עליהם שווה את הדיסוננס. זה סיפור אחד כמובן. סיפור אחר הוא שדיקפריו הוא אכן אדם אחד, אשר מוכר בעצם קיומו למאות מיליוני בני אדם את החלום על חיים של עושר ופרסום – מטוסי מנהלים, מכוניות מהירות ובתים עצומים על חופים קסומים באיים פרטיים. החלום הזה אולי אינו בר השגה עבור כולם, קצה הפירמידה שמור רק למתי מעט, אבל היי, גם לשדרג את הטלוויזיה ואת המאזדה 3 כל שנה זה משהו שלא ניתן להקל בו ראש. לפחות אנחנו לא בעשירון התחתון.

אצל אריסון הסיפור דומה, אז מה אם פיה וליבה אינה שווים, עדיין עשרות אלפי ישראלים יצאו השבוע ועשו מעשים טובים. נכון, כמה עשרות גני ילדים עברו רמונט ביום שלישי האחרון, אולם מהם ביחס למאות אלפי הלקוחות הפרטיים שמפקידים את כספם ואז מתבקשים לשלם עמלה עבור כל פעולה קטנה, בעוד הבנק מגלגל את הונם הקטן לטובת השקעות מניבות, שאת תשואתן לעולם לא יחלוק עימם? או אלפי העסקים הקטנים הנאנקים תחת עול האשראי, או מאות המשפחות שמפותות מידי יום לקחת הלוואות מבלי להעניק גילוי נאות או להקריא להן את האותיות הקטנות, ועוד לא אמרנו דבר על שכר הבכירים שכעת, השבח לאל, ייתכן שיוגבל.

אם דיקפריו היה רוצה להציל את העולם הוא היה יכול קודם כל לשמש דוגמא אישית למיליוני מערציו. אם אריסון רוצה לעשות את "הטוב", מן הראוי שתתחיל בד' אמותיה, בעסק שאותו ירשה. עד שזה יקרה, אנחנו נותרים עם שני אנשים וארבעה סיפורים. לי באופן אישי קל מאוד לבחור באיזה מהם להאמין.

מי מכם שנקי מחטא

כאשר התחלתי לכתוב על תנועת ההאטה, לפני כחמש שנים, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אכתוב על דבר מה שלא יישמתי בחיי, ושאני לא עומד מאחוריו במלוא מובן המילה. בחרתי להיצמד לקלישאה Practice what you Preach שכן מראש ידעתי שאני יוצא לספר סיפורים. אני יודע שאימוץ של אורח חיים מינימליסטי ושל פשטות מרצון, הפך את חיי למהנים ושלווים יותר, אולם אין לי ספק כי באותה מידה קיימת אסכולה של אגרנים מרוצים, אשר ייתכן ומנהלים בלוגים משלהם הקוראים לאספנות חסרת מעצורים. אני מאמין באמת ובתמים שכלכלת הרשתות והתאגידים מחזירה אותנו הישר לימי הפיאודליזם העליזים, ובהתאמה מדיר את רגלי כליל מחנויות רשת באשר הן, אולם אני מכיר בכך שקיים חוג רחב של אנשים, המאמין באותה מידה שהרשתות היטיבו את חיינו לאין ערוך.

מה שידעתי שלא אוכל לעשות זה לכתוב על מינימליזם בעודי נהנה מאגרנות, ולכתוב נגד רשתות בעודי מעמיס אחת לשבוע עגלה עצומה באחד מהאנגרים של שיווק השקמה.

בעולם שבו אבדה השאיפה לאמת אובייקטיבית שאינה תלויה בנטיית לב, הטענה והטוען נאלצים להשתלב ולהתאחד, טיעוני האד הומינם יכולים וצריכים להתנער מאיצטלת הכשל הלוגי האופפת אותם, ולשוב ולככב, ממש כמו בברית החדשה: כאשר הביאו בפני ישו אישה שנאשמה בניאוף ושאלו אותו האם יש לסקול אותה, כפי שכתוב בתורה, ענה הוא, "מי מכם שנקי מחטא, הוא יידה בה אבן ראשונה" (הבשורה על פי יוחנן פרק ח'). אם להסתמך על הכתובים, האישה ניצלה.

כמובן, אין לי בעיה אמיתית אם אתם לא חושבים כמוני, ואיני יכול לעשות דבר אם אינכם בוחרים לחיות לאור העמדה בה אתם אוחזים או האמונה לה אתם מטיפים. למעשה, במקרה כזה יש לי רק בקשה אחת מכם – תחסכו ממני לפחות את הסיפורים המזויינים שלכם. 

עמית נויפלד הוא עורך אתר תנועת ההאטה "Slow"