את הרשימה הזאת כתבתי בתחילת הקיץ. רציתי לדבר קצת על מערכת היחסים של הרופאים עם המוות, שבהרבה מהמקרים זו גם מערכת היחסים שלכם אתו. כמה ימים אחרי ששלחתי את הרשימה נחטפו ונרצחו גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. לאחר מכן נחטף והוצת למוות מוחמד אבו חדיר. ואז "צוק איתן", וכל הקיץ הישראלי נשטף בדם. 

לא רק הרופאים שוחים במוות. אבל אנחנו עדיין מצויים בשיטותיו הטבעיות, האורגניות והקונבנציונליות יותר משאר האוכלוסייה: מוות מזִקנה, מוות מסרטן, מוות מארוע לבבי, מוות מזיהום.

כל מי שמצאו את עצמו אי פעם דופק את הראש בקיר בניסיון להבין איך הדוקטור כל כך אדיש לפני סבתא שגוססת, אבא שלא החליפו לו חיתול, אחות שמתה בגיל צעיר או גילוי של מחלה קשה אצל עצמו – הטור מוקדש להם. 

לימודי רפואה, שנה ראשונה. תחילת הסמסטר. שיעור אנטומיה. "דנה, זו תהיה הגופה שלך. עכשיו תתפסי חזק את הראש, אני את הרגליים ונהפוך אותה על הבטן. היום נחתוך לה את שרירי הגב ונלמד עליהם". לגופה שלי יש ליפסטיק ורוד ולק אדום. היא בת 80 פלוס, מגונדרת, חנוטה ומריחה מפורמלין. אני תופסת את שני הבחורים הכי גבוהים שאני מוצאת סביבי, ומבקשת מהם לעמוד משני הצדדים שלי ולתפוס אותי כשאתעלף. שלושתנו זרים כי זה היום הראשון ללימודים. איתמר (שהיום הוא כבר נוירולוג) ועמית (שהיום הוא רופא עיניים), נצמדים אלי בין ים הגוויות של חדר המתים. נראה לי שהם גם מחשבים להתעלף. השיעור מתחיל. חותכים. השרירים נראים כמו סטייק. אני נהפכת לצמחונית.

לימודי רפואה, שנה ראשונה, סוף הסמסטר.אני לומדת למבחן באנטומיה. אנחנו מבלים ימים ולילות עם הגופות. מפשפשים באיברים, ולחוצים מהמבחן הקשה הקרב ובא. סטודנט לידי מוציא כריך ולועס אותו ליד השאריות של האנשים שמגופם אנחנו לומדים. אני נזכרת שמהלחץ לא אכלתי מהבוקר, ועכשיו כבר ערב. אני לוקחת ביס. חזה עוף. דווקא טעים. 

וינסנט ואן גוך, ראש של שלד עם סיגריה בוערת, 1886

לימודי רפואה, שנה שישית, סבב במחלקת ילדים. הרופא הבכיר מקפיץ אותנו, הסטודנטים, לחדר הטראומה. "אתם צריכים לראות את זה. ילד בן ארבע שנפגע מאוטובוס". הנה מפרידים את האמא מהאלונקה. הנה מכניסים את האלונקה לחדר הלם. הנה מפשיטים את הילד. הילד שלם מבחוץ אבל מלא סימני גלגלים. המוניטורים מצפצפים שאין לו לחץ דם. המנתח מקלל. הילד הזה נדרס לעיני אמא שלו שהיתה אתו באוטובוס. הצוות מפעיל את נוהל הטראומה, צינור בכל חור. מכל חור יוצא דם. אנחנו, הסטודנטים, מצטופפים ביציע, דוחפים אחד את השני כדי לראות. בכל דקה המצב מחמיר. עוברות הרבה דקות. הסטודנט שלידי דוחף אותי כדי לתפוס זווית טובה יותר לצפות במתרחש. כמעט חסר פה פופקורן. אני יוצאת מהחדר. הנה האמא. היא יושבת על מיטה במיון ופניה מקובעים במבע של צעקת אימה אילמת. אני חותכת ונוסעת הביתה. קונה גלידה. מקבלת אס-אם-אס עדכון מחבר סטודנט: "נכנסנו לחדר הניתוח". מקבלת עוד עדכון: "פתיחת בית חזה. אני רואה את הלב" אני מקבלת עדכון אחרון –  "מת". 

סיום הלימודים. מבחן מעשי טרם תחילת הסטאז׳. חברי למחזור ואני מתכנסים בחדר עם הרבה בובות. הבובות נקלעות למצבי חירום רפואיים. אנחנו מצולמים תוך כדי ניסיון הירואי להצילן. כל הבובות שלי מתות בסוף ההחיאה. אומרים לי שזה בסדר, קשה באימונים, קל בקרב. 

שבוע ראשון לסטאז׳. אני כבר רופאה, אבל רק מתחילה. מנהל המחלקה קורא לי אליו ומבקש שאלווה מטופל מורדם ומונשם מהמחלקה באמבולנס לבית חולים אחר, מרחק שעתיים נסיעה. "זה לא אמור להסתבך. הוא יציב. יהיה בסדר. את יודעת מה לעשות". קשה לי לנשום. אני לא מספיקה להגיב וניגשת אלי אשתו של המטופל. היא לוחצת לי את היד ואומרת, "דוקטור דנה, הוא כל מה שיש לי. את תשמרי עליו טוב, נכון? ואני אהיה אתכם באמבולנס כל הדרך". יופי. החיאה עם עדים. על איש שהוא לא בובה. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. אני מחברת את המטופל למוניטור, אשתו יושבת ליד נהג האמבולנס, ואני ליד האלונקה. אנחנו יוצאים לדרך, לחץ הדם שלו יורד. בידיים רועדות אני מזריקה לו תרופה לווריד. הוא מגיב טוב. אני כמעט משתינה בתחתונים. כדי להרגיע את עצמי, אני מחליטה להחזיק לו את היד. לחץ הדם שלו מתייצב לאחר מכן במפתיע. שעתיים של נסיעה כף ידי אחוזה בכף ידו של המונשם. הגענו ליעד. בחיים.  

שנה ראשונה להתמחות.קיבלתי למחלקה מטופלת בגילי, אמא לילדים צעירים, יפה וחולת סרטן. היא מבולבלת וחלשה. בעלה תמיד לצדה. יום אחד היא שואלת, אותו ואותי, "זה חלום עכשיו, או מציאות?" הוא מחבק אותה ועונה, "היום זו מציאות. אבל יום אחד זה עוד יהיה חלום רחוק". היום נגמר. אני הולכת הביתה. אני חוזרת למחרת, מיטתה ריקה. זו הפעם הראשונה שמתה לי מטופלת. עולה לי החום. אני לוקחת חופשת מחלה של כמה ימים.

שנה שנייה להתמחות. משפחה נחמדה כל כך במחלקה הפנימית. אבא שלהם בגיל של אבא שלי. יש לו סרטן מפושט. הם שואלים מתי יחלים. מנהל המחלקה לוקח אותנו, המתמחים, לשיחה. "אנחנו צריכים ליישר עם המשפחה הזאת קו. הם לא מבינים את חומרת המצב. ימיו ספורים". אנחנו הולכים לשיחה עם המשפחה, ומיישרים את הקו הכי עקום שיש. כולם בוכים, אשתו, ילדיו, הרופאים. גם אני. אנחנו חוזרים לחדר הרופאים. מישהו מתחיל לשיר "איזה בית יש לפיסטוק". כולנו עונים לו "פיסטוק-פיסטוק-פיסטוק-פיסטוק". מתפקעים מצחוק. אני מקווה שהבת שלו לא נזכרה בעוד שאלה שיש לה ועומדת עכשיו מחוץ לדלת, שומעת אותנו שרים. 

שנה שנייה להתמחות. ישיבת בוקר. המתמחה התורן מהלילה מעביר משמרת. הוא מותש ועצוב. במשך התורנות מתו לו שני חולים, ובלילה התקבלו למחלקה עוד עשרה חולים חדשים. הוא תיזז בין החייאות לקבלות, בלי שינה. בין היתר גם קיבל למחלקה קשיש שלא מדבר, לא מתעורר ולא ממש נראה "בחיים". את הקשיש ליווה המטפל הפיליפיני שלו, שסיפר לרופא ש"סבא ישן". כשהרופא שאל, כמה ימים סבא ישן, ענה לו הפיליפיני, ארבעה. המתמחה מספר את זה ונקרע מצחוק. הוא "ישן" כבר ארבעה ימים. אנחנו נקרעים אתו. סבא לא התעורר בזמן האשפוז, הוא מת כמה ימים לאחר מכן. 

שנתיים לתוך ההתמחות, כעשור בבתי חולים וסביב רופאים. המוות זה ממש לא מה שהיה פעם.