השקיעו
בעיתונות עצמאית
  • אודות
  • צרו קשר
שבת, דצמבר 6, 2025
לתמיכה בכל סכום
המקום הכי חם בגיהנום
אין תוצאות
צפיה בכל התוצאות
  • חם
  • דעות
  • תחקירים
  • מגזין
  • וידאו
  • פרויקטים
המקום הכי חם בגיהנום
לתמיכה בכל סכום
אין תוצאות
צפיה בכל התוצאות
המקום הכי חם בגיהנום
לתמיכה

בעקבות הכיכר האבודה

במקום להרוס את אולם אוסישקין, היו צריכים לבנות עליו עוד שישה אולמות ספורט נוספים

בועז לביא ❘ בועז לביא
24/02/2017
| מגזין

משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך


עבר קצת זמן מאז שהורידו את כיכר דיזנגוף, ובכל זאת, כשאני עובר שם בתוך מונית שירות, מתחת לשמיים הפתוחים של תל אביב, העבר מתערבב עם העתיד וכל האפשרויות, כל מה שהעיר הזאת הייתה יכולה להיות ומה שהיא באמת, ומה שהייתה אולי פעם אבל לא נשאר מזה זכר, הכול מתנקז לתוך הכמה עשרות מטרים האלה של נסיעה, נסיעה שהיא שיבה אל קבר, יארצייט. רק שעם כיכרות השיבה הזאת קורית כל יום, או כמה פעמים בחודש, ותמיד על הקבר נזכרים. לא רק בנפטר עצמו, גם בנפטרים אחרים, ולאו דווקא באלו שקבורים לצדו; נזכרים בכיכרות אחרות שעזבו את חיינו, רחובות ששופצו, בניינים שלקו בתמ"א 38 ואינם עוד, שכונות שלמות שהתפזרו לכל רוח. בנסיעות שלי מתחת לכיכר הרפאים, נזכרתי בשלושה מתים. הראשון הוא אולם אוסישקין.

אף פעם לא הייתי חובב כדורסל, העדפתי תמיד את הדרמה חסרת התכלית של הכדורגל, את שעות השעמום הנסדקות לפתע בארבע שניות של אימה. היעילות של הכדורסל, הקצב, הקבוצתיות הכפויה-מעט שלו, כל אלה הופכים אותו לכאורה לדבר הרבה יותר מעניין, אך לי הוא מזכיר זוחל חסר הכרה המחובר באלקטרודות לסוללה, וזו מקפיצה אותו מדי כמה שניות לאוויר, בעווית של חיים. כך שלא יצא לי מעולם לבקר בתוך האולם עצמו. משפחתי, עם זאת, נמנית מזה עשורים עם אוהדיה המושבעים של הפועל. לכן, בכל פעם שעברתי ליד אולם אוסישקין, אם באופניים, בסירה או ברגל, תמיד הוא דאג לחמם את לבי, כמו פסל של מצביא אהוב, קרוב-רחוק, רכוב על סוס שגם אותו ליטפתי פעם. כשהחריבו את האולם, השקפתי על האירועים מבעד לחלון של מכונית. הרבה רגש נקשר במקום הזה, עניין שחלחל גם אליי. כל דבר שהורסים ומקימים במקומו גינה ציבורית, כלומר טלאי דשא, עדיף היה שלא יהרסו. איני מאמין בריאות ירוקות (אולי כי אני אסתמטי). בהונג קונג, למרות הצפיפות שלא תיאמן ותועפות הזיהום, הרגשתי בבית. במקום להרוס את אולם אוסישקין, היו צריכים לבנות עליו עוד שישה אולמות ספורט נוספים, זה על גבי זה. שבעה אולמות למשחקי כדור, כמו שבעת מדורי הגיהינום. כדורסל, כדורגל, כדוריד, כדורעף, כדור-מים (קומת בריכה), כדורת ופטאנק. לנקות את פארק הירקון מן הפטאנק ולהעביר אותו אל קומה 7 של אולם אוסישקין. זוהי תל אביב שלי.

כיכר אתרים בשנת 1977 צילום ארכיון: רבקה פרייולד / י.פ.פ.

נזכרתי גם בתחנה המרכזית הישנה. חיי קשורים אליה בגומייה, כמו כדור אל מחבט אימון של פעוטות. אבי גדל שם, ובילדותי היינו מבקרים את אמו, בדירה שעשן ורעש ליחכו מכל עבר. את שנות החיילות שלי העברתי בין הרציפים. אמנם כבר הקימו ופתחו אז את התחנה המרכזית החדשה, אבל את הישנה עוד לא ניתקו לגמרי מן המכשירים. הייתי יושב בתחנה של קו 525 ומביט ביונים. פעם אחת חצה איש שמן, עירום מלבד נעליו, את רחוב סלומון. ברחובות הצרים שהתלכסנו מזרחה פעלו עשרות מכוני ליווי. לפעמים נאלצתי לעבור שם בלילה והצער על העולם היה כבד מנשוא. את התחנה המרכזית הישנה לא בדיוק החריבו, גם לא היה מה להחריב. מלבד משרדי חברות האוטובוס, חדרי השירותים, ועמודי המתכת שעליהם לוחות ממוספרים, אני לא יודע מה עוד היה שם. היא לא הייתה מבנה. היא הייתה מושג. משהו כמו חוף, אולי. לאט לאט הים נסוג ונשארו רק עצמות דגים וזפת, זכר לגאות. לא הספקתי לראות אותה בתהילתה. אבל גם מקום בשפלותו הוא מקום. האם אני מתגעגע אליה? לא יותר מאשר אל אולם אוסישקין. אבל לזכור צריך.


והשלישי – כיכר אתרים. בניגוד לשני הנפטרים האחרים, היא עודה קיימת. משטח בטון מוזר, עמודים חסרי פשר, מרכז מסחרי שמת בלידתו, פונה בעכוזו אל הים, עורפו מתעוות בסלסול כפול ועיניו אל שדרות בן גוריון. ולמרות שהיא קיימת, היא אינה, ותמיד כשאני חוצה אותה באיזה עניין – כאן יש לציין שאין כל עניין לחצות אותה והיא המקום היחיד בתל אביב שאליו אני מגיע אך ורק מתוך אינרציה של הספד, כשצריך להיפרד ממשהו במחשבתי אין מקום מתאים לכך מכיכר אתרים – אני נזכר. זיכרון אחד. מדובר בערב, כנראה של מוצאי שבת. השנה היא אחת השנים סביב 1980. אני מגיע לשם עם משפחתי, נישא אולי על כתפיים. אורות צבעוניים מבהיקים למרחוק. הכיכר מלאה. כמו בסרט של פליני, משהו בפרספקטיבה הוא בלתי סביר. אני חוצה את הכיכר כמו מלך בכרכרתו, כולם מנופפים לי ומסבירים פנים. ועם זאת, אני פרט זעיר בתוך תמונה ענקית. הכיכר נחנכת, כך נראה לי. רבבות הגיעו מכל הארץ לחזות בפלא החדש. ומעל לכל, ואותן לא אשכח לעולם: גורילות, כל אחת גבוהה כמגדל, ניצבות על משטחי האבן. הן רועמות בקולן, רוקדות. מדי פעם חוטפת אחת מהן ילד, ומשליכה אותו אל הים. אני אוחז בעורפו של אבי בכל הכוח.

שוב אני חוצה את כיכר דיזינגוף. מי יכתוב בעוד 37 שנה, ואיפה, זיכרון על פסל מסתובב?

שתף

  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש) הדפס
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש) דואר אלקטרוני
  • לחיצה לשיתוף ב-X (נפתח בחלון חדש) X
  • לחיצה לשיתוף ב-WhatsApp (נפתח בחלון חדש) WhatsApp
  • לחיצה לשיתוף ב-Telegram (נפתח בחלון חדש) Telegram
  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש) פייסבוק

אהבתי

אהבתי טוען...

אולי יעניין אותך גם...



הסיפור הקודם

הצל הארוך של המשלוחים החיים

הסיפור הבא

אנשי אקדמיה עם לקוחות במגזר העסקי- אינפוגרפיקה

בועז לביא

בועז לביא

הסיפורים החמים

בן גביר ביקש לעשות הון פוליטי באמצעות התאכזרות לאסירים הבטחוניים, אבל אלפי אסירים יהודים נפגעו | פלאש 90
משפט ופלילים

פשפשים במיטות, מקקים בחדרי האוכל ודם על הקירות: ההזנחה הפכה את בתי הסוהר למתקני עינויים

❘ סיון תהל

כ-23 אלף כלואים במערכת עם 14.5 אלף מקומות: המדיניות של בן גביר פוגעת קשות באסירים פליליים, רובם יהודים, שסובלים מצפיפות, הזנחה ותברואה ירודה

הסיפור המלאDetails
Mendy Hechtman/FLASH90 | למצולמת אין קשר לכתבה

בעיניהם של תושבי קיבוץ מעגן מיכאל, הם עצמם הטבע שיש להגן עליו

שוטר מצלם מפגינים בצעדה בתל אביב | שימוש לפי סעיף 27 א׳ לחוק זכויות יוצרים

במקום לתקן דפוס פעולה פסול, המשטרה הכשירה את השרץ. כולנו נשלם את המחיר

שוטר מצלם מפגינים | צילום: מולי גולדברג

המשטרה הוציאה נוהל שמסדיר תיעוד מפגינים בטלפונים פרטיים. את האמצעים ליישמו – אין

בריכות הדגים הן משאב קריטי לכלכלת הקיבוץ או שטח שאפשר להשתמש בו למגורים, מלונאות ופארק צפרות. תלוי מי שואל | צילום פלאש 90

"אנחנו לא אור עקיבא": הקיבוץ העשיר שנאבק על הזכות להישאר סגור, לבן ודליל

הסיפור הבא

אנשי אקדמיה עם לקוחות במגזר העסקי- אינפוגרפיקה

מחפשים בגדים וכלי בית בזול, לא דרבוקה וגמל מעץ

"ראיתי פרופסורים שמוכרים את המוניטין שלהם בשביל כסף"

Themed Share Widget

אהבתם? שתפו את הכתבה

וואטסאפ X טלגרם אימייל העתק קישור

הכי חם בטוויטר

הציוצים שלי
המקום הכי חם בגיהנום

© 2025 כל הזכויות שמורות למקום הכי חם בגיהנום - מגזין עיתונאי עצמאי | פיתוח Fatfish

  • מי אנחנו
  • צרו קשר
  • תנאי שימוש באתר
  • תמכו בעיתונות עצמאית
  • אנחנו מחויבים לנקודת מבט קשובה, ביקורתית ומאוזנת, אבל היא לעולם לא חפה מתפישת עולם. עיתונות שדבקה בעקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי. עיתונות חוקרת, חפה מפחד וממורא, שאינה חוששת לקחת צד, שומרת על פרופורציות, אינה מתלהמת, נצמדת לעובדות ולסטנדרטים מקצועיים. עיתונות סקרנית ובודקת את עצמה.

כאן עושים עיתונות אמיתית*

*עיתונות חוקרת, סקרנית ובועטת, שנצמדת לעובדות ולסטנדרטים מקצועיים. דווקא בימים החשוכים שעוברים על כולנו, ולנוכח שתיקתם של גופי התקשורת, אנו גאים לעמוד בחזית הערכית של העיתונות בישראל, ומחויבים לעקרונות של דמוקרטיה, שיוויון, קדושת חיי האדם וצדק.

×
אין תוצאות
צפיה בכל התוצאות
  • ראשי
  • מדיני-בטחוני
  • משפט ופלילים
  • כלכלה וחברה
  • פוליטיקה ותקשורת
  • המקומון
צרו קשר
מי אנחנו

© 2025 כל הזכויות שמורות למקום הכי חם בגיהנום - מגזין עיתונאי עצמאי | פיתוח Fatfish

%d