לשתות מהים של יפן

לשתות מהים של יפן

אני, שמגיע מתרבות שבה מפות הן עניין נזיל - זרמתי

בסוף השבוע, כמו כל עם, שובתים גם היפנים מכל מלאכה, מלבד ממלאכת השופינג, ואולי מעוד כמה מלאכות, כמו שתיה מופרזת, קריוקי, צפייה בשעשועוני בישול שבהם טועמים המתחרים קציצה וצריכים לנחש מאיזה מחוז הגיע התמנון שטמון בה, עישון וגם עמידה סבלנית ומסודרת מאוד בתור, בדרך למשהו, כל דבר, מעלית למשל, או תור אחר. ולכן לא היה למארחיי מה לעשות איתי בסוף השבוע. בשאר הימים התרוצצנו כנחש הסנייק בין משרד למשרד, פוגשים יפנים רמי מעלה שהרצו לי בכובד ראש על התעשייה שבה הם חשובים, תעשיית המנגה, שבזכותה ולמענה הגעתי לטוקיו. אבל בסוף השבוע התעשייה הזו נמה את שנתה, וכל מה שהיא עושה זה להיקרא על-ידי קוראיה במהדורות שבועיות בעובי של ספר טלפונים, אותו בזבוז פנומנלי בדמות ערימת נייר שזכור ודאי למי שזוכר גם את שידורי מלחמת האזרחים האמריקאית ב”ערב חדש”, אלפי עמודים של קומיקס יפני המופק בקצב שבו מפיקים אשפה פטרוכימית אצלנו, עמודים הממלאים את מדפי הפיצוציות המשודרגות של העיר, ומכבידים על ברכי הנוסעים ברכבת התחתית.

ולכן לקחו אותי מערבה. כמו שאצלנו היו לוקחים אותי מארחיי הישראלים לים המלח, אם הייתי נתקע להם כאורח יפני בסוף השבוע, שם לקחו אותי אל חופיו של ים יפן. וכבר בדרך לשם, בטיסה מרהיבה עוקפת הר פוג’י, ואחר-כך באוטובוס, למדתי שגם ים תמים, הרחק בתוך מה שנתפס כשוליו של ה”מזרח-הרחוק”, אותה טריטוריה קסומה וקונפוציאנית, שלֶווה ככרס הבודהה, גם שם, היכן שכבר כ-70 שנה שורר לו פחות או יותר שלום דה-פקטו, ולא קורה דבר שראוי להצדיק פתיחה של מהדורת חדשות, לבד אולי מאיזו “מתיחות” שנדמית לנו כפארודיה על קונפליקט אמיתי (ראש מדינה עם תסרוקת מצחיקה וחשבון אינסטגרם שמאיים על אולפנים הוליוודים? איך אפשר להשוות את זה ל-“אינתיפאדה 3 – פלישת מנטרלי הגופות” שלנו?), גם שם, דווקא שם, מתגלה במלוא תפארתה העובדה העצובה: כולם לא בדיוק בדיוק מסכימים למי שייך ים יפן, איך קוראים לים יפן, מי היה קודם בים יפן, ואפילו – איך צריך להסתכל על ים יפן, מלמטה או מלמעלה.

כבר לקראת הנחיתה, לאחר כשעה של טיסה, זה התחיל. המתורגמנית הנאמנה שלי, שלא זזה ממני קרוב ל-18 שעות ביממה, דרשה שאתמקד במפה ענקית, שפרשה מול עיניי. ראיתי בה שרשרת איים, שמשתרעת לה במאוזן בלב ים, ומעליה כתוב: יפן. זה לא הזכיר לי כלום, ואת מפת יפן אני מכיר היטב. יש לי אף תואר אקדמאי בנושא, אם לסטות לרגע ולהתפאר, תואר שערכו בשוק העבודה רב כל כך עד שהוריי, בו ברגע שהבינו כי נרשמתי ללימודי מזרח-אסיה באוניברסיטת תל-אביב, במקום למדעי המחשב, תחום שאותו תיעבו תמיד בגלל נידחותו, החליטו למכור באופן מיידי את כל רכושם ולצאת למסע מסביב לכדור הארץ, תוך הסתמכות של מהמרים על ההון העצום שאוריש להם בעתיד. הם טעו. התואר הביא לי רק צרות והסתבכויות עם ארגוני פשע במקאו. אך במקרה שלפנינו, סוף סוף ובאופן נדיר ביותר, השתלם התואר, ועם התקרבנו אל היעד שלנו יכולתי לומר חד משמעית שהמפה שהציגה לי קייקו-סאן איננה מפת יפן. הייתי מוכן לשים על זה הרבה מאוד כסף, ולהחתים גם את הוריי המרוששים על ערבות באמצעות טלפון ציבורי (שנפוץ עדיין באופן יחסי ביפן, ועל כך בהמשך) אם אזדקק לכך.

אבל זו כן היתה מפת יפן. אלא שבניגוד לכל מפת יפן אחרת, כלומר מפת יפן נורמלית, שבה נמצא חלקה המערבי של יפן מעט מתחת לקוריאות, במפה הצבעונית שהציגה לי קייקו-סאן היתה יפן למעלה דווקא, מתחתיה ים יפן, ורק למרגלותיו – קוריאה הדרומית והצפונית. יפן התגלגלה על גבה באופן משונה מאוד, אפילו לא סימטרי. זה נראה כאילו נבחרה כאן הדרך המדויקת ביותר להצבת יפן למעלה ואת שתי הקוריאות מתחתיה, וכי זהו הקריטריון היחיד שעמד לנגד עיניו של הקרטוגרף. שאלתי את קייקו-סאן לפשר העניין. בדרך כלל ענתה לי באופן ישיר מאוד, גם לא התחמקה מנושאים פוליטיים. אבל הפעם תשובתה היתה מעורפלת: “זאת מפה למטרות חינוכיות”. והיא המשיכה כאילו מדובר בעניין יומיומי לגמרי: יפן בסך הכל נעמדה על הראש, והכל הפוך, אבל תיכף נוחתים. חשבתי שהמפה הזו היא פשוט איזו סטייה חד פעמית, מעין התפרצות לא-מודעת או חצי-מודעת לתסביך הגדלות היפני המפורסם, ובכלל לעניין הכבוד, שתמיד נמצא שם. מרגיז ומעליב להימצא מתחת לארץ אחרת, זה ברור. במיוחד אם אתה עַם שרגיש לעניין הלמטה והלמעלה. יש לי תחושה עמומה שזה גם מה שהוביל למלחמת לבנון הראשונה. על כל פנים, יפנים אחרים שהיו איתנו מצמצו בבלבול גם הם מול המפה הזו, אחדים אמרו שמעולם לא ראו דבר כזה. אבל אני, שמגיע מתרבות שבה מפות והיסטוריה הם עניין נזיל, זרמתי.

הִשְתָכַּנוּ במָצוּאֶה, עיר שדה ששומרת באדיקות על תחושה לפיה אף שעון סייקו לא תקתק בה שנייה אחת לאחר השנה 1983. כשמדברים על יפן במושגי “ישן מול חדש”, “סמוראים עתידניים” וקלישאות דומות, מפספסים את העובדה הפשוטה, שמבחינת רובה המוחלט של המדינה, להוציא אולי שכונות ספורות בטוקיו, “מסורת” היא לאו דווקא נדני חרבות מימי הביניים, אלא פשוט דברים שנתקעו בשנות השמונים. פקס, המון ניירת, שידות פורמייקה, טלפונים ציבוריים במצב תקין (!) ומסגרות משקפיים של פקידי אגף המים והגז. כך גם במָצוּאֶה, אותה עיר-תאומה של נהריה. והים, על אוניותיו, מה משיב יותר ממנו את הזמן לאחור?  מָצוּאֶה אינה שוכנת לחופיו ממש – אלא על גדות נהר המחבר שני אגמים – שינג’י ונקאומי. אבל ממעופו של פסיון ירוק, מדובר בעיר נמל לכל דבר, ולמעשה העיר השנייה בגודלה לחופיו של ים יפן. או ים קוריאה המזרחי, כפי שהוא נקרא בצפון קוריאה, או הים המזרחי, כפי שהוא נקרא בדרום קוריאה. איך קוראים לים הזה? אין זו שאלה פשוטה, והיא נמצאת עדיין בדיונים בארגון ההידרוגרפיה הבינלאומי, הנהנה מחסות האו”ם, ושישראל, כמתבקש, אינה חברה בו. זהו גוף האחראי, בין השאר, על מתן השמות לגופי מים בעולם. הקוריאנים, גם אלו מצפון וגם מדרום, בתמימות דעים נדירה, טוענים שהשם “ים יפן” אומץ באופן בינלאומי רק לאחר הכיבוש היפני בקוריאני. היפנים, לעומתם, מתעקשים שזהו שם שהיה נפוץ בעולם כבר במאה ה-19, ולראייה – בכל שפות המערב נקרא אכן הים הזה “ים יפן”. המילה האחרונה בעניין תינתן ככל הנראה ב-2017. ובדומה לסוגיית הקפה התורכי בחלק היווני של קפריסין, גם כאן כדאי כנראה לברר היטב לאיזה עם שייכת בת השיח שלכם, לפני שאתם מזמינים אותה לצלילת לילה משותפת במימי הים הזה, ונאלצים לנקוב בשמו.

אבל העיר שבה המצב הוא המתוח ביותר בכל חבל הארץ הזה, היא סאקאימינאטו. זוהי עיר שקטה וקטנה, במחוז טוטורי, ובה מוזיאון לזכרו של אמן המנגה הגדול, מיזוקי שיגרו, שמת בשנה שעברה. סאקאימינאטו נמצאת לחופיו של מפרץ מיהו, ומצפון לה נח חצי אי, קודקודו מזרחה, ועליו שרשת הרים. על קודקודו של כל אחד מהם ממוקמת מערכת רדארים משוכללת, שנראים גם מרחובות העיר העצמה. אלו העיניים של המדינה, לא פחות, שכן סאקאימינאטו, כמו מחוז טוטורי כולו, יושבת בנקודה היבשתית הקרובה ביותר ביפן, אל צפון קוריאה. מהתבוננות לא-מוטה במפה, ובתור תושב של אחת השכונות הצפופות והקשות בעולם – אם לנקוט במונח פופוליסטי – קשה להתרשם מהקרבה הזו. לא מדובר על קירבה אינטימית, בסגנון הכפיות, מסוג זו שיש להר החרמון עם סוריה. צפון קוריאה רחוקה מיפן על פי כל פרמטר סביר. אבל בתוך הריחוק הזה, מחוז טוטורי הוא הקרוב ביותר, ולכן זהו איזור מועד לפורענות. ממנו צופה הצבא צפונה, כי משם – בוודאות – תיפתח הרעה, וממנו, כמו גם מאיזורים סמוכים אחרים ביפן, נחטפו בעבר אזרחים יפנים תמימים ונעלמו בתוך החור השחור של פיונגיאנג.

זה סיפור ארוך ומסובך, חלקו נשמע כמו קונספירציה מוחלטת למאזין הסקפטי, או כמו פרק כתוב בחופזה מן הסדרה המחודשת של תיקים באפילה. אבל לטענת היפנים, וטענה זו אושרה כבר במובנים רבים על-ידי צפון קוריאה, נחטפו בעבר כמה עשרות יפנים (אם לא הרבה יותר), מחופיה ועריה של יפן, והובאו אל חלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. מדובר על מרחק של כאלף קילומטר. מעשה החטיפה הנוגע ללב ביותר, לטעמי,  אירע ב-21 באוקטובר, 1977. קיוקו מצומוטו, בת 29, תושבת המחוז טוטורי, אותו מחוז אליו הגעתי, יצאה אל שיעור הסריגה שלה, ונעלמה. ליפנים ראיות שעל פיהן נחטפה על-ידי הצפון קוריאנים. הצפון קוריאנים לא השיבו עד כה לטענות אלו. שיעור הסריגה כנראה הסתיים כבר. אבל אני לא בטוח שזה נושא לבדיחות, אלא דווקא נושא רגיש ביותר. ומי מבין טוב יותר מאיתנו, הישראלים, מהי הרגישות הנדרשת בנושא רגיש שכזה.

את הביקור במערב סיימתי במסעדת סרטנים ורמשים קטנה. אני אוכל-כל, עדיין, מה שנקרא. את מוזיאון מיזוקי שיגרו ואת אוסף הדמויות שאליהם הוא חוזר שוב ושוב כבר הכרתי כמו שאדם מכיר את הצד הפנימי של העפעף שלו, זאת לאחר שעות של שיטוט בקומות הבניין ובעשרות החנויות ברחוב שמוביל אל המוזיאון, ושהפכו, כמנהג היפנים, כל בדל דבר שקשור אל האמן למוצר שניתן למכור (גם אם מדובר בגלגולו כנייר טואלט). והנמכרת שבמוצרים היא העין, מין יצור בשם מדאמה-אויג’י, שכל כולו הוא עין. הוא אוהב לשבת באמבט ולשתות סאקה, ותפקידו בסיפוריו של שיגרו הוא לשמור על בנו היחיד של האיש שפעם העין היתה שלו. מורבידי, דוחה, ומלא חן כאחד, בדיוק כמו ג’לטין האצות השחורות שהגישו לי בקערה קטנה. “רק עשרה ימים בשנה אפשר להשיג את זה”, הסבירה לי קייקו-סאן, המתורגמנית, ודחקה בי שאמשוך קורים דביקים, שחורים, מן הקערה אל פי. על הקיר מאחוריה היתה תלויה מפה הפוכה של יפן. כשיצאנו משם, באור אחר הצהריים ותחת שלג קל של תחילת מרץ, נראה האיום הצפון קוריאני רחוק כמו זה האיראני, כשמביטים עליו משדרות נורדאו. אולי אפילו קצת יותר.

תגובות

Send this to a friend