בימים האחרונים התגלה שמאיר כהן, שר הרווחה – אדם שנדמה כי כל כוונותיו טובות הן – מקדם מהלך להוזלת שורה של מוצרים שמוגדרים כ"סל רווחה". על פי הרעיון, ייקבע מחיר קבוע (ונמוך) ל-23 מוצרים יבשים, מה שיסייע בשיפור הביטחון התזונתי בקרב השכבות החלשות.

אין עוררין על כך שזה רעיון לגיטימי. איזו בעיה יכולה להיות לאי מי עם סל מוצרים בסיסיים בזול? הרי אין הוגן מזה. התהייה מתחילה כשמבררים איך בדיוק מפחיתים את מחירי המוצרים הללו. מתברר ששר הרווחה פנה לרשתות השיווק, והוא מנסה לקדם את המהלך בשיתוף פעולה אתן: הן, הרשתות, יסכימו להפחית את המחירים (למשך שנה אחת), הוא, השר, ידביק מדבקת "מוצר לרווחה" על המוצרים המוזלים, ובאה לציון ירידה ביוקר המחיה, או לפחות ביוקר סל המוצרים דנן. וזהו, חבר'ה, אפשר לחזור מברלין.

ולא, סל המוצרים לא כולל שמנת. חבל, הא? הכותרת באמת היתה יכולה להיות קלה מדי.

אולי מוטב להגיד את זה עוד פעם: שר בממשלת ישראל פנה אל חברות מסחריות במדינת ישראל – האחראיות הישירות, הבולטות והמובהקות ביותר ליוקר מחירי המזון – וביקש מהן להפחית מחירים של סל מוצרים באופן וולונטרי.

*

והנה ניסיון נועז ותמים לעשות סדר קטן ביוקר מחירי המזון. יש שלושה גורמים עיקריים שאחראים ליוקר מחירי המזון בישראל. האחד הוא הממשלה; השני הוא רשתות השיווק (שופרסל, מגה והשחקניות האחרות); השלישי הוא חברות ייצור המזון, שמכונות לעתים "הספקים" (תנובה, שטראוס-עלית, החברה המרכזית למשקאות, יוניליוור ושחקנים נוספים).

הממשלה אמונה על עניינים כמו מיסוי (מע"מ) ומתן הקלות לגורמים מקומיים, שמתבטאים בדרך כלל במכסים שמקשים על יבוא של מוצרים מתחרים. הממשלה, בדרך כלל, לא רוצה לעשות דבר. מבחינתה, אין מעשה טוב מאי מעשה. ואכן, היא שוקטת על שמריה (או תופחת על שמריה) רוב הזמן, ואף היתה ממשיכה לעשות כן אם הציבור לא היה צועק מספיק חזק ש"ככה אי אפשר יותר ורוצים לברלין".

הרשתות והספקים, מצדם, הם חברות מסחריות. אותם הציבור לא מעניין בשום צורה. חברות מסחריות מחויבות לבעלי המניות שלהן, ורק לבעלי המניות שלהן. המטרה שלהן היא להרוויח כמה שיותר. כדי להרוויח כמה שיותר, הן צריכות למכור יותר מוצרים ביותר כסף. סל הרווחה – ויסלחו לי הקוראים בעלי הנחיריים הרגישים – מעניין להן את התחת.

כל שלושת השחקנים האלה אשמים ביוקר המחיה. הדרך שלהם להתמודד עם ההאשמות היא הדרך הבוגרת, הסבירה וההגיונית שאותה כולנו מאמצים כשמאשימים אותנו במשהו – הם מאשימים זה את זה.

*

עכשיו פונה השר, נציג הממשלה, אל החברות, האלה שרואות בכולנו ארנק ותו לא, ומבקש מהן עזרה בהפחתת המחיר. שזה קצת כמו לבקש מעידן עופר להירתם להגנה על הסביבה בישראל, או מיצחק תשובה להירתם להגנה על זכויותיהם של תושבי גבעת עמל. אופטימי? בהחלט. נאיבי? למדי. אינטליגנטי? המממ…

רשתות השיווק והספקים יעשו סלטות באוויר כדי לרמות אותנו בכל יום נתון. הן יערכו מבצע על מוצר אחד ויעלו את מחירי עשרה מוצרים אחרים, הן יצרפו שני מוצרים לאריזה ויגבו עליה יותר מאשר על כל מוצר בנפרד – ויקראו לזה מבצע; הן יקטינו את המוצר ב-20 אחוזים ויורידו את המחיר ב-5 אחוזים – ויתהדרו שהן מפחיתות מחירים; הן יגידו שמחירו של מוצר הופחת, ובקטן יַתנו זאת ברכישה במאות שקלים; הן יקבעו מחיר מחירון מופרך, יפחיתו ממנו אחוז זעום – ויכריזו על "מבצע משתלם"; הן עושות את זה כל יום. למעשה, זה המודל העסקי שלהן.

ואל אלה פונה שר הרווחה כדי לסייע לו בהורדת המחירים? על הדרך, אפשר גם לבקש מדאעש שיגנו עלינו מפני הפלסטינים?

*

בעניין אחר לגמרי,

מתברר שקידומו של חוק השקיות של עמיר פרץ, שמטרתו להפחית את השימוש בשקיות ניילון מזהמות, "נדחה משיקולים קואליציוניים."

להזכירכם, חוק השקיות מיועד להגן על הסביבה ולהפחית את הזיהום. חוקים כאלה חוקקו כבר בלא מעט מדינות בכל העולם. לא כל כך נוח למי מאתנו שמכורים לשקיות, אבל מתבקש לגמרי במדינה מתוקנת.

אבל השר שיזם אותו התפטר, לא לפני שאמר מה הוא חושב על ראש הממשלה. וראש הממשלה כועס. אז איך מתנקמים בשר מתפטר? מעכבים את החוק "שלו". כן, חוק שלו. לא חוק של הממשלה, לא חוק שנועד להיטיב עם  כל הציבור בישראל. "החוק של עמיר פרץ".

והרי לכם שיעור קצר בסדר העדיפויות הסביר וההגיוני בעליל של ראש המדינה העברית הראשונה מזה 2000 שנה. טוב לציבור? לא כל כך מעניין. דופק את ההוא שדיבר עלי לא יפה? – הו, סוף סוף טיעון ענייני!

ואחרי זה, מרנין במיוחד לשמוע שכבר שנים מספרים שאין לו תחליף. ש"לא הצמחנו מנהיגים". אכן, אכן, כבר לפחות 20 שנה שלא הצמחנו מנהיגים. במיוחד נכון הדבר לנוכח העובדה שאם האיש הזה – מנהיגנו העליון, הצאר הציוני, קינג ביבי – אי פעם הנהיג משהו, זה היה נורמות פסולות והתנהגות של ילד נקמן ומפונק בכיתה גימל.