אפשר לכעוס על זהבית כהן ועל קרן אייפקס, ואפשר לכעוס על תנובה. איך הולכת אשה ציונית גאה ומוכרת סמל ישראלי כזה לכל המרבה במחיר, ועוד לסינים מכל המרבים במחיר? אפשר להתרגז על האפס מס שתשלם אייפקס, ועל מה שעשתה זהבית כהן לשוק המזון הישראלי. יש בכל אלה הוצאת קיטור חיננית למדי, ויעילה כמו רוב הוצאות הקיטור: עוד אנרגיה חמה שמשתחררת אל האוויר כלא היתה אחרי שניות ספורות.

לטעמי מעניין יותר להבין את המשמעות של סמל פטריוטי באלה הימים, ותנובה היא דוגמה נהדרת לפטריוטיות מהונדסת וממותגת היטב: זה מתחיל באינדוקטרינציה הבסיסית ביותר, "האוטו שלנו גדול וירוק", ממשיך ב"גבינה עם הבית" ומסתיים בחיילים עזי מבט ואמהות קמוטות מצח ואיזה שיר של אריק איינשטיין ברקע. מה ישראלי יותר מתנובה?

מה יוצא לתנובה מכל הישראליות הדביקה והחמימה הזאת? מקום של כבוד בכל מקרר בישראל, וחיוך ישראלי קטנטן בכל פעם שאנחנו אוספים איזה גוש גבינה צהובה, חלב או קוטג' (או עוף, או דג, והרשימה עוד ארוכה ארוכה) מהסופר. כל פעם שאנחנו קונים תנובה, אנחנו תורמים עוד איזה מיל לקופה הכחולה. דונם פה ודונם שם, בייבי!

ולנו מה יוצא? רון בלב יוצא לנו, מאהבת הארץ המתפרצת. רון בלב וחור בכיס, אם לדייק את זה. שהרי תנובה לוקחת את מנת האהבה שלנו לציון, ועושה עליה קופה. נכון, תמיד היא עשתה את זה בחן מסוים, ובשנים האחרונות, מאז שרכשה אותה אייפקס, היא חוטפת לנו את הארנק בגסות – אבל הרעיון הוא אותו רעיון: אנחנו ניטע בכם רגש פטריוטי – ואתם תשלמו.

ועכשיו? עכשיו הם לוקחים את כל זה ומוכרים את זה לסינים. ומה אנחנו מקבלים? אפילו דוגמית של שוקו "קרלו" לא זורקים לנו.

ככה הסמלים הציוניים הגדולים של ימינו פועלים: לוקחים את כל אהבת הארץ שדחפו לנו בטקסים של ט"ו בשבט ושבועות ויום השואה והזיכרון – ועושים עליהם קופה. נגיד, מכבי תל אביב בכדורסל. מכירים? הם ייקחו את כל האהבה והגאווה והגאון שיורם ארבל ו"ישראל היום" דחפו לכם בגרון, וימכרו עם זה מנויים, פוסטרים, חולצות ויומנים. אה, כמעט ששכחתי: וגם מזגנים. מכבי אלקטרה! מזגנים ומכונות כביסה ומדיחי כלים ומקררים. שיהיה איפה לשים את הקוטג' הציוני.

נגיד, אל-על. עוד דוגמה נהדרת. מה יותר פטריוטי מאל-על. מה יותר פטריוטי מאל-על שמטיסה אוהדים של מכבי לפיינל פור באירופה? אל-על לוקחת את ההזדמנות החד פעמית הזאת לפטריוטיות אין קץ, ומוכרת כל כרטיס בעוד 1,000 דולר. וזה יפה, איך הסמלים הציוניים לא רואים ממטר אפילו זה את זה כשיש כל כך הרבה כסף על הרצפה.

ככה זה היום. הסמלים שהכי מרגשים אתכם הם פשוט עוד מנגנון מתוחכם לקרוע לכם את הכיס. גאווה ישראלית זה עסק יקר, אבל למי אכפת כשהציבור עומד בתור כדי לשלם?

הנה, קחו את הסמל הישראלי האולטימטיבי, אבן היסוד של האהבה הכמעט אירוטית לאדמתנו: צה"ל. מה צה"ל לא יעשה כדי להזכיר לנו שהוא צריך כסף? הוא יטוס מעל אושוויץ כדי למלא לנו את החזה ולהרטיב לנו את העיניים, הוא ישווק לנו את דודו ואיתן ו"שנינו מאותו הכפר" ו"מה אברך", הוא יזמין אותנו לטפס על טנקים ונגמ"שים ומטוסים (חמש דקות מבאר שבע!) הוא יטוס להאיטי וטורקיה ופיג'י כדי להוציא ילדות מבניינים בוערים – והוא לא ישכח להזכיר לנו שמטילים ופצצות וגרעין וסייבר מאיימים עלינו, ושרק הוא, צה"ל, עומד בינינו לבינם.

ואנחנו? אנחנו נזיל דמעה, נקנה לחייל קולה ושווארמה, נסביר שעם דרישות ביטחון לא מתווכחים – ואולי גם נכעס על זהבית כהן לשבוע-שבועיים. תודו שזה נורא ישראלי בעיניכם: כמו גולדסטאר, כמו מכבי, כמו אל-על, כמו צה"ל.