הכל שפיט, אמר אהרון ברק, אבל לא לזה הוא התכוון, לא למטבח של שולה זקן, לא לאהוד אולמרט ושולה זקן, הכל שפיט, כי המשפט הוא תיאטרון נודד, דל תקציב, יום אחד הוא מגיע אליך הביתה: איש אחד, לבוש גלימה של קוסם, אוחז מזוודה קטנה, קצת רקוויזיטים, תפאורה מנייר, הנתלית במקלות כביסה ולפעמים גם זה לא, כמו אצל סמואל בקט, כמו ב"טייפ האחרון של קראפ", קראפ החרא, די בטייפ על שולחן במטבח, טייפ ישן מתגלגל בכבדות משלשל החוצה סרט מגנטי חום בצבע חרא.

"בית המשפט", קורא קראפ, והמסך עולה, מצד אחד של השולחן – שולה זקן; מצד שני – אהוד אולמרט, ביניהם לחמניות כשרות לפסח. תאכל, מאיצה בו שולה, לא טעים לי, אומר אולמרט, קשות מדי, יבשות מדי, הפה מתייבש ואני צריך את הרוק שלי,  זו פעם ראשונה שאני אופה אותם, אומרת שולה, ועל יד הלחמניות חבילות כסף, ארוזות בגומי משרדי, חבילה של דולרים וחבילה של שקלים וברגע אחד, את מי מעניינת התפאורה, העליבות של המטבח והפורמייקה והמקרר הגונח כחולה נפחת, נעלמים והשמים נפתחים, מעל ארונות המטבח, מעל כלי החמץ, ומלאכי עליון תוקעים בשופרות ומן השמים יורדת חמדה שאין לה גבול, אושר עילאי.

תתבייש המלט עם המונולוג ב"להיות או לא להיות", ברח דנטה, עם הפתיחה לקומדיה האלוהית "באמצע חיי מצאתי עצמי ביער אפל". כמה עלובים נשמעים הקישוטים הספרותיים האלה אל מול המונולוג התמציתי, המוחלט, שאין בו מלה או הברה אחת מיותרת, אהוד אולמרט סופר בקולו שטרות כסף, אני מרגיש כאילו נכנסתי אל קודש הקודשים, כאילו השגתי ברגע אחד את האיווּי הלא מושג של לקאן, כאילו שפת החלום של פרויד, השירה את סמליותה ורמזיה ונהפכה לשפה האמיתית, אין תמונה שכל אחד מאתנו לא שואף לראות בחלומותיו הכמוסים ביותר מאשר פוליטיקאי סופר כסף, לפחות סגן ראש עיר, לפחות ראש ועדת חינוך, לפחות השר לפיתוח כלכלי.

אבל אולמרט, אלוהים אדירים, ראש ממשלה וראש עיר בקולו סופר כסף, אלוהים איזו מצווה עשינו שנתת לנו לראות את אדיפוס דופק את אמא שלו בלי בושה, בלי סובלימציה, בלי זקן עיור וחידות של ספינקס, ואולמרט סופר, "זה 25 אלף בשקלים והיה עוד 20 אלף בדולרים, השבוע בעזרת השם (על יד הלחמניות הכשרות לפסח גם יהוה מתגייס לעזור) אני צריך לקבל 125, שאני אעביר חלק במזומן, אני מקווה". אנחנו מתחת למיטה החורקת כשיעקבי דופק את רות שחש, הידועה גם כביג תוכעס, הידועה כשולה זקן. והכל עלוב וממורטט כל כך, כמו שצריך להיות, לא לווין של נאס"א, לא טכנולוגית של האזנות סתר בעזרת קרני לייזר, שהפעילו על קנצלרית גרמניה שולה זקן, סליחה אנגלה מרקל, (בחיי שהן דומות) אלא טייפ פשוט על שולחן המטבח.

וכשאני מתפקע מרוב מציאות, שמעלה קבס בעירומה ובחוצפתה, עד שהרגל הקרושה מאתמול מאיימת לפרוץ החוצה בסילון חום, אני מתרגם הכל ליידיש, והופך את ההפקה הנודדת לתיאטרון יידיש. אולמרט סופר שטרות ביידיש, כמה יפה לאוזן נשמעת ספירת כסף ביידיש : דרייצען, פערצן, פופצן, זעכצן,  איין און צוונציג צוועי און צוונציג, דרייסיק, פערציק, פופציק. יודעת היידיש לפזר בחוכמה, את ה הצ' והס' השורקניים החיכיים, בין הר' הגרוני, עד שאי אפשר להוציא אותם מהפה, מבלי שטיפת רוק של תאווה תתגנב לקצותיהם ותותז החוצה על השטרות, ורות שחש גונחת בעונג מעורב באימה. כי מעתה לא נוכל לשמוע את המלים דמוקרטיה, בחירות, מפלגות, מפלגת קדימה, אריק שרון, הסכם שלום, פלסטינים, ויתורים, גבולות 48', בלי לראות את הטיפה הסרוחה ניתזת עליהם, מן ה "צוועי און צוונציג, דרייסיק", המקוללים הללו, שאליהם עוד נלווה הפלוץ מן "הפערציק", שתתני להוא, עורך הדין שמייצג אותך.

והכל בסיפור כל כך מחובר לתיאטרון הייידישאי: דז'יגן ושומאכער, יעקב בודו, ליה קניג היו עושים את זה כל כך טוב, זהו סיפור של שדכן וביג תוכעס ובחדר סמוך ממתין החתן המיועד דכנער ינוח על משכבו בשלום, הלבוש מחלצות, שאותו השדכן אולמרט מייעד לביג תוכעס, כדי שהמתנות שנתן לשדכן, שנכנסו לכספת של מסר (ביידיש סכין), סכינאי , ייחשבו כמתנות לכלה הביישנית. והעלילה מסתבכת כראוי כשמסתבר לקהל השואג בתדהמה וכעס, כי השדכן והחתן קשרו ביניהם לגנוב מהביג תוכעס את כל הנדוניה ולשלוח אותה לתפישה, לקלבוש, לבית הסוהר, כדי שלא תמסור (שוב אורי מסר) את אולמרט צוועי און צוונציג, לרשות.