בשבוע שעבר נודע שילדה בת 13 שמה קץ לחייה בעקבות המצב הכלכלי של הוריה, שלא אפשר לה לצאת עם חבריה לטיול שנתי. למחרת כבר הופצו גרסאות שונות למקרה, ולפיהן הסיבות למעשה לא ברורות ולא קשורות בהכרח למצב הכלכלי של המשפחה.

ההתאבדות מצערת ביותר ללא קשר לסיבות, ועשויה לשמש הזדמנות פז למשרד החינוך להדליק נורת אזהרה כדי שילדים לא יפגעו בעצמם בגלל המצב הכלכלי של הוריהם. הרי מהרבה ילדים עניים נמנעת יציאה לטיולים ואפילו דברים בסיסיים יותר, כי הוריהם לא עומדים בתשלומים.

את המציאות הזו אני מכירה מקרוב מפאת מצבי הכלכלי. אף שאני עובדת ולומדת בניסיון לשפר את המצב, אני סוחבת אתי חובות בני 14 שנה של מעברים מקורת גג לקורת גג, חובות שנוצרו עקב אשפוז ממושך של בני הבכור ואסונות נוספים שפקדו את משפחתי. בנוסף, עלי להתמודד עם הוצאות הקיום הקבועות של המשפחה: מזון, מלבוש, מרפא. האם אוכל לעשות זאת ממשכורת של מורה? לא בטוח.

קרנות כמו קרן קציר, התומכות בהשכלה גבוהה לאמהות חד הוריות, מאפשרות לי לממן את לימודיי. ההכנסה שלי מחוץ לשעות הלימודים ממקמת את משפחתי הרבה מתחת לקו העוני.

במשפחות כמו שלי חושבים פעמיים לפני שקונים מזון בסיסי. מדי ספטמבר אנחנו נאלצים להתמודד עם חזרה ללימודים, קניית חולצות בית ספר, ביגוד נוסף וציוד במאות שקלים. החגים בחודשי ספטמבר ואוקטובר מורידים מספר ימי עבודה לא מבוטל מתלוש המשכורת. גם את החגים אנחנו מציינים בצמצום, לעתים בעזרת סלי מזון.  

זכורות לי שיחות עם הגננת של בתי הקטנה, ובהן התריעה כי בתי לא תקבל מתנת סוף שנה אם לא אסדיר את התשלום לוועד הגן בהקדם. בבתי ספר יש לשלם אגרת חינוך שכוללת ספרי לימוד במחיר מסובסד, סל תרבות, ביטוח, טיול שנתי ועוד. הסנקציות על אי תשלום מבטלות את הכלול בסל.

יש לי שלושה ילדים. עם לא מעט קשיים והרבה עזרה חיצונית, שלושתם החלו את שנת הלימודים עם הציוד והביגוד הנדרש. בני הבכור יסיים השנה את התיכון, ייבחן בבגרויות ויתגייס. בתי האמצעית החלה השנה חטיבת ביניים ובתי הקטנה בכיתה ב'. היא היחידה שלא הצלחתי לשלם בעבורה שום חלק מאגרת החינוך – גם לא על הספרים. הגשתי בקשה למלגה לאגרת החינוך, אך התשובה הגיעה רק לאחרונה.

יום אחד חזרה בתי מהלימודים ושאלה אותי מתי אשלם, כי לא נותנים לה חוברות. פניתי למורה של הבת שלי וביקשתי שתשוחח רק אתי על תשלומים ולא עם בתי. הסברתי שאין לי כוונה להתחמק מהתשלום, פשוט ברגע זה אין לי.

בית הספר מכיר במצבי הכלכלי ויודע שתמיד שילמתי את אגרת החינוך, גם אם באיחור. למרות זאת, בתי נשארה ללא ספרי לימוד כמעט עד סוף נובמבר. במקביל התפרסמו תוצאות המיצב הארציות, שהוכיחו באופן מובהק שילדי העניים מצליחים פחות מכלל הילדים. כמה מפתיע!

באותו יום יצרתי קשר עם המורה ואמרתי לה כי אני יודעת שעל פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, אסור להם למנוע מבתי ספרי לימוד – טיול כן, ספרי לימוד לא. איימתי לפנות למשרד החינוך. למחרת בתי חזרה הביתה עם הספרים ואני יצאתי לחיפוש אחר עוד אנשים שחיים את המציאות הארורה הזאת –  אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

זו תופעה ארצית. ההורים שאתם דיברתי העדיפו לא להזדהות, מחשש שיתנכלו לילדיהם. איש אינו ממהר לפרסם את ילדיו בתור עניים. התהליך שבו מבינים כי אין הגדרה אחרת למעמד הסוציו-אקונומי שלנו, מורכב. לרוב אנשים עניים יאשימו את עצמם במצבם, ללא התייחסות למדיניות לקויה שמגבירה את הפערים החברתיים, מייצרת ומנציחה את המעגל שממנו קשה מאוד לצאת.

רק כאשר זה הכרחי כדי לעורר את מודעות הציבור ולאפשר סיכוי לתודעה חברתית, אנו מעזים לעמוד עירומים ולתת לציבור לראות כמה ואיך אנחנו עניים.

***

מ', שמתקיימת מקצבת נכות, מתקשה לעמוד בתשלומי בית הספר. בבית ספר של בנה בתל אביב לא רק שלא נותנים לילד את ספרי הלימוד אם הוריו לא הצליחו לשלם – אם עד תאריך מסוים התשלום לא בוצע, מתבטלת האפשרות לרכוש את הספרים באופן מסובסד. כך נאלצה מ' לשלם בעבור אותם ספרי לימוד 600 שקל במקום 280. בנוסף, בתה לא הורשתה להשתתף בטיול בית ספר ונשארה בבית בזמן שחבריה יצאו לטיול. מ' חשבה שזה לא חוקי, אך לפי תשובת המורה, זה חוקי לחלוטין, מגובה על ידי משרד החינוך. "נתנו לך הנחה, אז מה פתאום את אומרת שאת לא יכולה", אמרה לה.

פירוט תשלומי החובה ותשלומי האגרה

צריך להבין שבעבור אותן המשפחות "קו העוני" אינו קו דמיוני, אלא מציאות יום-יומית. זו לא רק סטטיסטיקה של עוני, אלא חיים בעוני של ממש. לא מדובר במשפחות שלא גומרות את החודש, אלא במשפחות שלא מתחילות אותו. לחלק מן המשפחות אין חשבון בנק תקין וכולן מתקשות לשלם את הוצאות הדיור: שכר דירה, חשבון מים, גז וחשמל. לעתים הן מנותקות מהשירותים הבסיסיים האלה עקב אי תשלום. החינוך של ילדיהם חשוב להן יותר מכל, אך הן חיות בהישרדות תקציבית. ההוצאות הבסיסיות שלהן גוברות על ההכנסות. הן אינן מסרבות לשלם מחוסר אכפתיות, אלא מחוסר יכולת.

למרות ועדות ההנחות, שמקצצות להן את האגרה במאות שקלים, הן מתקשות לשלם את מאות השקלים הנותרים. לא לכולם יש הורים או משפחה שבאפשרותה לתמוך.

***

א', תושבת המרכז, מספרת על קשיים דומים. היא אם חד הורית לשלושה ילדים, עובדת כמלווה בהסעות לחינוך מיוחד ובמידת האפשר נעזרת באמה. בתה הבכורה סטודנטית, עובדת בימים ולומדת בערבים.

א' מספרת שלאורך השנים הציעו לה לפרוס את מחירי הטיולים השנתיים לתשלומים, אך היא אמרה שאינה יכולה לשאת בהוצאות נוספות. מראש הציעה לילדיה להישאר בבית ולא להשתתף בטיולים.

בנה הגדול לומד בתיכון שאין בו אפשרות לרכוש את ספרי הלימוד באופן מסובסד, אלא רק באופן פרטי. מדובר בתלמיד בכיתה י', שזקוק למהדורות חדשות לבגרויות. עד כה הצליחה לרכוש לו רק כמחצית מספרי הלימוד ולפני כשבוע סולק משיעור כי לא היה לו ספר. רק לאחר התערבות היועצת והתחייבותה של א' לרכוש לו את הספר בקרוב, הוחזר לשיעור.

בנה הצעיר לא התקבל לתיכון העיוני ומחשש שיישאר ללא מסגרת, רשמה אותו לבית ספר מקצועי. עלות הרישום היתה 1,500 שקל, שלא היתה יכולה לשלם בבת אחת. לאחר חודשים של פניות והתכתבויות עם משרד החינוך, קיבלה מלגה של כ-200 שקל ואישור לשלם בתשלומים. לדבריה, היא מרגישה שהילדים מאוכזבים ממנה כי איננה מצליחה לדאוג שיהיה להם מה שיש לחבריהם.

***

ח'  וי', שתיהן תושבות ערים בדרום, מספרות כי מנעו מילדיהם קבלת ספרי לימוד עד ששילמו בעבורם. מעבר לדברים הבסיסיים שילד זקוק להם לצורך למידה, ישנם שירותים ואפשרויות המוצעות על ידי בית הספר שהילדים העניים לא יזכו להם.

לדוגמה, בחטיבת הביניים של בתי בדרום ובתיכון של בנה של א' לוקר לאחסון ספרים עולה 400 שקל לכל שנות החטיבה, אך אין אפשרות לתשלום שנתי למי שמתקשה לעמוד בסכום זה. לכן ילדים עניים נאלצים לסחוב תיקים כבדים, כשאחרים משתמשים בלוקר.

לאחרונה פורסם בחטיבת הביניים של בתי חוג לפיתוח משחקים בטלפון חכם, בעלות של כ-1,200 שקל לתלמיד. ההודעה של המורה נוסחה באופן הבא: "הורים יקרים, מי שנרשם לחוג פיתוח משחקים בטלפון חכם צריך לשלם בגזברות 1,200 שקל עד ליום חמישי. יש רק 20 מקומות לכלל השכבה ולכן כל הקודם זוכה".

לא יכולתי לעמוד בקורס יקר כל כך, גם לאחר הנחה, אך כששאלתי אמרו לי כי לא מדובר בשירות של בית הספר אלא במפעיל פרטי שפועל בכותלי החטיבה. הנוסח של הודעת המורה ברור כשמש: לעשירים בלבד.

מדוע בתי צריכה לעמוד מול חוסר שוויון מוחלט, מול מפעיל פרטי במסגרת ממלכתית? באיזו זכות גורמים לילדים שלא להרגיש שווים בין שווים מפאת מצבם הכלכלי של הוריהם? מדוע מגבירים את הפערים החברתיים הקיימים מחוץ לגדר בית הספר?

ככל שהעמקתי בשיחות עם הורים, הבנתי כי בתי הספר אימצו את השיטה הקפיטליסטית שבה רק בעל ההון שורד ומצליח. הבנתי כמה גדולה אחריותו של משרד החינוך בהבדלים בין עשירים לעניים בתוצאות מבחני המיצב. על משרד החינוך לכוון את בתי הספר לשנות את השיטה לפני שבאמת ניחשף לאסונות. על משרד החינוך לחשב מסלול חדש, מסלול שבו גם לילדי העניים תהיה הזדמנות שווה לצמיחה ולהצלחה.