כשתומכי ההפרדה המגדרית רוצים לבסס את טענתם במאמרים הם בדרך כלל מצביעים על הסטנדרט הכפול לכאורה של ה"ליברלים" המתנגדים להפרדה: הם ליברלים כלפי עצמם, אך חשוכים כלפי מיעוטים ודורסים את רצונם החופשי. המילה "צביעות" חוזרת ברבים מטורים אלו.

אבל האמת היא, שההתנגדות החילונית להפרדה בין המינים אינה קשורה בכלל לליברליזם. הליברליזם הקלאסי, תופתעו אולי לשמוע, אינו מתעדף שוויון בין המינים, ומיסודו הוא פטריארכלי ומושתת על שלטון הגבר. האדם שזכאי לחירויות מלאות בליברליזם הוא קודם כל הגבר הלבן בעל הרכוש. יתרה מכך, אחד העקרונות החשובים בליברליזם הקלאסי הוא "ביתו של אדם הוא מבצרו", כלומר היעדר התערבות של המדינה בחיים הפרטיים, המסורים לשליטת ראש המשפחה.

במשך יותר ממאה שנה נלחמו נשים לחשוף את ההטיה הגברית שמצויה בלבו של הליברליזם. לנשים הרי לא היתה זכות בחירה עד לפני מאה שנה במרבית מדינות העולם, נשים נשואות לא יכלו לחתום על חוזים שכן נשללה מהן אישיותן המשפטית המלאה (גם בתקופת היישוב, למשל, על ידי קק"ל), תלונות על אלימות כלפיהן לא טופלו, שכן היתה זו זכותו של הבעל להשתמש באמצעים פיסיים להטלת "משמעת" ולכפות יחסי מין, ונאסר עליהן לצאת לעבודה. צורות ההפליה הללו הוצדקו באופן חילוני לגמרי בתיאוריה הפוליטית הליברלית.

"הליברלים הצבועים" של היום, שנגדם יוצאים תומכי ההפרדה – הם צאצאי מי שנאבקו בהפליות הללו, שנאבקו בליברליזם הקלאסי. היכן שקיים שוויון מגדרי כיום, הוא הושג בזכות מאבק במדינה הליברלית, ועל אפה וחמתה: זכות ההצבעה, זכויות קניין וחופש חוזים, הזכות לשלמות הגוף, לשכר שווה ולהיעדר הפליה בעבודה, וזכויות נוספות שמנוגדות לתרבות הפטריארכלית.

סוד ההישרדות של הפטריארכיה

על רקע השוביניזם הליברלי, שהצדיק את נחיתותן של נשים בנימוקים שונים, יוצא דופן היה ג'ון סטיוארט מיל, מחבר "על החירות" ו"שיעבוד האישה" שתמך בשוויון זכויות מלא לנשים. כשטענו נגדו, בדומה לתומכי ההפרדה כיום – שיש נשים רבות שטוב להן בתרבותן ולכן זה מתנשא ופטרוני לכפות עליהן ערכים זרים לתרבותן, השיב מיל, שלהבדיל מקבוצות משועבדות אחרות בחברה, הגברים דורשים ״שהאישה לא תהיה שפחה מתוך כפייה – אלא מתוך רצון". זהו סוד ההישרדות של הפטריארכיה על כל גווניה, דתיים וחילוניים-ליברלים: גיוס הנשים לצדהּ. הן לא מופלות מכפייה, אלא מתוך בחירה. הניחו להן לבחור זאת.

אז מה יש לנו כאן? 50 גוונים של שוביניזם. הליברלים הקלאסיים שמייצגים את השוביניזם חילוני, וטענות החרדים מבטאות שוביניזם דתי. הטיעון "אל תגעו לי בהפרדה בין המינים כי זוהי תרבותי" – מהווה שיבה מרשימה של "ביתו של אדם הוא מבצרו". פחות ממאה שנה מאז שארגוני נשים הצליחו לסדוק את העיקרון הזה ולסלק אותו מהדלת החוקתית, הוא חוזר אלינו דרך חלון הרב תרבותיות.

אלה שנלחמים בשוביניזם הדתי, נלחמים גם בשוביניזם החילוני. הם אינם דורשים מהחרדים משהו שלא דורשים מקבוצת ההתייחסות שלהם-עצמם. השוויון המגדרי אינו חלק מהתרבות היהודית-החילונית, ממש כשם שאינו חלק מהתרבות החרדית.

אילו התרבות החילונית הייתה שוויונית, לא היינו זקוקים לחקיקה נרחבת לקידום נשים (שעדיין לא מועילה ברבים מהנושאים, ויעידו פערי השכר או ההטרדות המיניות), לא היינו זקוקים לרשות לקידום מעמד האישה, למשרד לשוויון חברתי, לוועדה הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת, לארגונים כמו שדולת הנשים ועוד.

אלה שנלחמים בשוביניזם הדתי, נלחמים גם בשוביניזם החילוני. הם אינם דורשים מהחרדים משהו שלא דורשים מקבוצת ההתייחסות שלהם-עצמם

אין פה צביעות. יש מאמץ להפיל את השליטה הגברית הטבעית כביכול, ולהחליפה בעולם שוויוני. הפטריארכיה מוצגת כמצב הטבעי, והמאבק בה כאידאולוגי. אבל הפטריארכיה עצמה היא אידאולוגיה: עליונות הגבר על פני האישה. ובהיותה כה חזקה וטבעית לכולם, אין פלא שהיא מוצאת לה מליצי-יושר בכל חלקי החברה: גברים, נשים, ליברלים, שמרנים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים. בלעדיהם היא לא היתה שורדת.

* פרופ' צבי טריגר מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל. הוא בין מחברי חוות הדעת המשפטית שהוגשה ביום א' ליועץ המשפט לממשלה על ידי 37 משפטנים בנושא הפרדה בין המינים באירועי תרבות.