די לקיטורי הפייסבוק, די לממלכתיות – צאו לרחוב לפני שנהפוך לטורקיה ב'

הבחירות הכלליות לכנסת ה-21, אשר הוקדמו בבהילות על ידי ראש הממשלה, נועדו למטרה אחת והיא חילוצו של נתניהו מהמשפט הצפוי לו. לאחר ששלב א׳ של תכניתו עבד בצורה מושלמת, נתניהו משייט עתה בבטחון אל הרגע בו אנשיו ידאגו לאי הסרת החסינות שלו בדרך זו או אחרת, בעודו מגלגל עיניים וטוען שהוא ״אינו עוסק בכך״ (שימו לב שהטיעון של ״לא היה כלום״ נעלם לו באורח פלא מהבמה הציבורית).

עבור מחנה אחד, נראה שתסריט ׳ממשלת החסינות׳ מתקבל בשמחה (בוודאי עבור הימין האידיאולוגי הפועל לנטרולה של מערכת המשפט) או בחזקת ׳הרע במיעוטו׳. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם היה מכהן ראש ממשלה ממחנה המרכז-שמאל: האלפים שהיו יוצאים לרחובות ומציפים את הרשתות החברתיות, בדומה לכל מחאת ימין אפקטיבית בעשורים האחרונים.

אבל עבור המחנה החילוני-ליברלי, הצבתו של נתניהו מעל לחוק – מהווה את קו פרשת המים של הדמוקרטיה הישראלית שלאחריו ישראל תהפוך לטורקיה ב׳. משמע, מדינה דמוקרטית לכאורה, שמערכת המשפט ועקרונות היסוד שלה רוקנו למעשה מתוכן. מי שחרד לדמותה של המדינה בשנים הבאות ומוכן להיאבק על כך נדרש עתה למהפך תודעתי של ממש: מתפקיד ׳המבוגר האחראי׳ הנאבק לשמר את הממלכתיות וכללי המשחק ההוגן במדינה, למיעוט חזק ומאוחד הנוקט בגישה סקטוריאלית – ונלחם בפועל על עקרונות היסוד שלו אל מול שלטון דורסני ונטול בלמים. המחנה החילוני ליברלי צריך להפסיק להיות 'ילד הכאפות' שרק סופג, ולעבור ממגננה, למלחמה עיקשת על ערכיו.

כך למשל, אל מול המזימה למלט את נתניהו ממשפט, תידרש נוכחות המונית, נזעמת, ועקבית ברחובות (לא עוד קיטורי פייסבוק חסרי תועלת); ויחד עימם, צעדים מעשיים וכואבים כגון שביתות ועיצומים אשר צפויים לזכות בתמיכה של חלקים משמעותיים בסקטור העסקי (כפי שראינו למשל במחאת הפונדקאות של הלהט״ב או בהתבטאותו האחרונה של איזי שרצקי, הבעלים של עירוני קרית שמונה), מהמוסדות להשכלה גבוהה, מוועדי העובדים, וממוקדי כוח נוספים במדינה.

עוד צעד, ארוך טווח יותר, שראוי לשקול הוא הקמת זרם חינוך חילוני-ליברלי עצמאי. אם ניטלה הממלכתיות מזרם החינוך הממלכתי, והוא מופקר בידי סמוטריץ׳ וחבריו, הרי שמי שמאמין בעקרונות מגילת העצמאות, בהומניזם, בפלורליזם תרבותי, באבולוציה ובמדע – זכאי וחייב לחנך את בנותיו ובניו בדרכו הוא, ממש כפי שהדבר התקבל עבור הציבור הדתי והציבור החרדי.

שלישית, יש להתחיל לפעול לקידום הזכויות והעקרונות של המחנה הליברלי בכל יישוב ואיזור שבו הוא מהווה רוב (אגב, שימו לב לנתוני הגיוס לצה״ל וההתנדבות ליחידות המובחרות באיזורים אלה – על אף ולמרות הכל). כך למשל, ציבור זה ישמח לשלם ארנונה גבוהה יותר לעיריות שיאפשרו תחבורה ציבורית בשבת. אפיקי פעולה נוספים הם היפרדות מתכתיבי הרבנות בכשרות, בחיתון ובקבורה; הענקת זכויות שוות בכל תחום לקהילת הלהט״ב; ומתן קצבאות מוגדלות (ברמה המוניציפלית) לנכים, קשישים, בעלי צרכים מיוחדים, וכל אותן אוכלוסיות המוזנחות על ידי ממשלות נתניהו המעבירות כספים קואליציונים לטובת סקטורים מסויימים בלבד.

האם מדובר בצעדים דרסטיים? בהחלט. אך אנו ניצבים בפני רגעים קריטיים לעתיד המקום הזה, ולצערנו, המציאות הישראלית מוכיחה שוב ושוב שקו הפעולה התקיף הזה עובד. ככל שתנועה זו תפעל בנחישות ותפעיל לחץ על נבחרי הציבור, כך יגבר הסיכוי שלחלק ממאבקיה יצטרפו גם אנשי הימין הממלכתי ונציגיהם בכנסת, שאף אם הם רואים בנתניהו את ראש הממשלה הטוב ביותר בנמצא – הרי שהם גם מתנגדים לרבים מצעדיו המפרקים לגורמים את אושיות הדמוקרטיה הישראלית.