במסגרת מחקר שנערך לאחרונה וביקש לבחון את מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה, רואיינו 75 פעילים ופעילות מתוך שלוש קבוצות מיעוט שונות בישראל: ערבים, חרדים, ויוצאי אתיופיה, 25 פעילים מכל קבוצה.
המחקר, שנערך חמש שנים לאחר פרשת "טבח המפגינים בתל אביב", שבמהלכו נורו למוות מפגיני זכויות מיעוטים על ידי בריוני המשמר הלאומי, ולאחר פירוק המליציה החמושה תחת פיקודו הישיר של השר לביטחון לאומי (כמו גם פירוק הממשלה הימנית-קיצונית אשר הקימה אותה), בחן עד כמה רפורמת "שיטור-שותפות אזרחית" הביאה לשינוי ביחסים שבין האזרחים לבין המשטרה, ועד כמה משבר האמון ומשבר השייכות שוקם.
ממצאי המחקר מפתיעים במיוחד, ומצביעים לא רק על השינוי המהותי בתפיסתם של האזרחים בישראל את המשטרה מאז פרשת הטבח, אלא גם על עומק השינוי ביחס לתפיסות של זהות לאומית והזדהות עם המדינה.
שלושה פרמטרים בלטו במיוחד באופן רוחבי, מתוך הראיונות עם מרואיינים משלוש הקבוצות: תפיסה של הזדהות – שלפיה האזרח והמשטרה מחזיקים בערכים משותפים; תפיסה של אמון – שלפיה המשטרה משרתת את האזרח מתוך כוונה טובה; ותפיסה של צדק תהליכי – שלפיה המשטרה פועלת באופן הוגן ושוויוני לטובת כלל האוכלוסייה.
תפיסת ההזדהות היתה חזקה בקרב שלוש הקבוצות, אך השינוי המשמעותי במיוחד, מאז המחקרים הקודמים שנערכו, התרחש בקרב אזרחי ישראל הערבים. ביטוי לתפיסות החזקות של הזדהות ניתן למצוא בדברים הבאים של פהמי, תושב ג'סר א-זרקא, שהתגייס למשטרה כשלושה חודשים לפני קיום הראיון איתו:
"היסטורית, היחסים בין המשטרה לערביי ישראל היו יחסים קשים מאוד. אבא שלי היה אחד מהרוגי מאורעות אוקטובר 2000, ודוד שלו נרצח בכפר קאסם ב-56'. אז תבין מה אני אומר כשאני אומר חוסר אמון בסיסי. אבל באמת, מאז שהשרה החדשה לביטחון אזרחי [לשעבר המשרד לביטחון לאומי, ועוד קודם לכן המשרד לביטחון פנים] החלה את הרפורמה [שיטור-שותפות אזרחית], הרגשנו כולנו באוכלוסייה הערבית איך המשטרה לוקחת אחריות, מפטרת שוטרים אלימים, מראה נוכחות חיובית ביישובים ובכפרים, מראה רגישות כלפי האוכלוסייה הערבית, רואה אותנו בעיניים, ובעיקר ההרגשה היא ששוטרים מבינים שהם משרתים אותנו, ולא משטרים אותנו, אם אתה מבין למה אני מתכוון".
בנוסף לפהמי, מרואיינים רבים אחרים מהחברה הערבית הסבירו שהרפורמה החדשה במשטרה, הלחימה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, והקריאה של השרה לגייס יותר שוטרים ערבים – הביאו ביחד ולחוד את האפשרות להזדהות עם המשטרה, והביאו גם לחימום היחסים בין החברה הערבית לבין האוכלוסייה הכללית בישראל.
"אז נכון", אמר מרואיין אחר, "את ההמנון עדיין לא שינו, וחוק הלאום עדיין במקומו, אבל את זה שהשר לפיתוח הנגב והגליל [תושב אום-אל פאחם] התעקש שאפשר יהיה לשיר את ההמנון בטקסים רשמיים עם המילים 'נפש אנושית הומיה' במקום 'נפש יהודי הומיה', זה נתן לנו הזדמנות לשיר יחד עם היהודים".
אצל המרואיינים החרדים, נראה שהיה זה דווקא החוק החדש, חוק יסוד: שוויון ודמוקרטיה, שהשיב את האמון במשטרה. הרבנים, אשר התנגדו לחוק בתחילה מכיוון שחשבו שיבוא על חשבון צביונה היהודי של המדינה, הבינו לבסוף, בדומה לאזרחי ישראל הערבים, שבחוק החדש אין רק איזון מתחייב והשלמה לחוק הלאום כמתחייב מתוך עקרונות מגילת העצמאות, אלא גם, ובעיקר, הענקת כוח לקבוצות המיעוט ויכולת הגנה על זכויותיהם, וחופש לשמור על אורחות חייהם ולקיים את אמונותיהם. כך הסביר זאת יואב-משה:
"בהתחלה חשבנו שהחוק החדש בא לשרת רק את הערבים ואת קהילת הלהט"ב, אבל ברגע שהבנו שעל בסיס החוק הזה בתי המשפט שומרים גם על זכויותינו, למשל עומדים על זכותנו לצאת לשוק העבודה או לשירות לאומי כאלטרנטיבה לשירות הצבאי, הבנו שהמשטרה וגם המדינה אכן פועלים לטובתנו ובאמת רוצים לעזור לנו. אז נכון, לקח זמן עד שהרבנים הסכימו לשלב לימודי ליבה בישיבות ובכוללים, אבל האיזון שנוצר וההסכמות שהגיעו אליהם משרתים היום יפה מאוד את החרדים בישראל".
התפיסה שלפיה המשטרה פועלת באופן שוויוני בקרב הקבוצות השונות באוכלוסיה, גם כלפי קבוצות חזקות והגמוניות וגם כלפי קבוצות מוחלשות ומודרות, היא תפיסה רווחת היום בישראל. אצל יוצאי אתיופיה תפיסה זו התחזקה במיוחד לא רק לאור הרפורמה החדשה של השרה לביטחון אזרחי וכינון חוק יסוד: שוויון ודמוקרטיה, אלא גם לאחר המינוי של המפכ"ל החדש, הראשון מקרב קהילת יוצאי אתיופיה. כך תיארה זאת ליטל, אקטיביסטית צעירה שהוריה עלו לארץ במסגרת מבצע שלמה:
"ב-2015 אחרי שיצאנו לרחובות וחטפנו כל כך הרבה מכות מהיס"מ ומהפרשים שמחנו שקמה וועדת פלמור [2016] שהכירה פורמלית בגזענות המוסדית כלפי יוצאי העדה, ונקטה צעדים למנוע את האלימות המשטרתית. אבל לצערנו הדברים לא השתנו הרבה אחרי זה. ב-2019, אחרי שירו בסולומון טקה וביהודה ביאדגה יצאנו שוב לרחובות, וחטפנו לא פחות מאשר בפעם הקודמת. רק אחרי שמינו מפכ"ל משטרה אתיופי הבנו שהם באמת רוצים לעשות שינוי. היום אני בלב שקט יכולה להגיד שאני מאמינה שאם אצא להפגין אז המפכ"ל שלנו ישמור עלינו וידאג שנקבל יחס שווה לזה שמקבל המתנחל, האשכנזי או הקיבוצניק שיוצא להפגנה".
"אם אצא להפגין היום אז המפכ"ל ישמור עלינו וידאג שנקבל יחס שווה לזה שמקבל המתנחל, האשכנזי או הקיבוצניק שיוצא להפגנה"
"האזרחיזציה איזנה את הביטחוניזציה", כך אמרה השרה לביטחון אזרחי בפתח מסיבת העיתונאים שבה הוצגה לראשונה רפורמת 'שיטור-שותפות אזרחית', והמפכ"ל הוסיף שהרפורמה "תשים את האזרח במרכז" וגם ש"חוסן אזרחי הוא חוסן לאומי". מסקנות המחקר מצביעות על כך שגישה זו של ראשי המערכת אפשרה את תהליך הדה-מיליטריזציה של המשטרה המובל על ידי המפכ"ל, תהליך השם דגש על הפרדת התפקידים והסמכויות בין הצבא לבין המשטרה.
סקרים מקיפים שערכו מכוני מחקר אוניברסיטאיים בשנים האחרונים בקרב ערבים, חרדים ויוצאי אתיופיה בישראל, מגבים את הנתונים המוצגים במחקר זה בנוגע לתפיסות החזקות של הזדהות, אמון וצדק תהליכי במשטרה, ומדגישים גורמים נוספים שהביאו לשינוי, ובראשם החוקה שנחקקה ברוח ערכי מגילת העצמאות והענקת כוח ועצמאות למחלקה לחקירת שוטרים.
הסקרים מצביעים על כך שהביטחוניזציה של החברה הישראלית, זו שאפשרה בעבר לבחון כמעט כל סוגיה אזרחית כסכנה ביטחונית, מותנה באמצעות מערך של איזונים ובלמים על ידי הרפורמה החדשה, חוק יסוד: השוויון והדמוקרטיה, והמדיניות של השרה והמפכ"ל. תהליך זה עשוי להשפיע, כך מקווים רבים בחברה, גם על היחסים בין זרועות הביטחון השונים לבין הפלסטינים בגדה המערבית.
הגישה החדשה מעידה לא רק על פרקטיקה של שיטור הוגן וא-פוליטי, השמה דגש על שירות לאזרח, וכזו המתמודדת לעומק עם בעיות של שיטור יתר ושיטור חסר, אלא גם על פוטנציאל נרחב יותר. פעילים וחברי כנסת טוענים שהגישה החדשה היא הומניסטית במהותה ולכן מחזקת את תפיסות הביטחון והמוגנות האישית (לאחרונה ישראל מדורגת גבוה במיוחד בנתונים אלה על פי סקרי ה-OECD), וגם עשויה לקדם פתרונות לבעיות החוץ והביטחון כלפי איומים מדינתיים ואתגרי הטרור החוץ-מדינתיים של ישראל.
בפתח חג האביב הבא עלינו לטובה, כולנו תקווה שאכן כך יהיה.
