השבוע היה אחד השבועות הכי קשים שלי במקום הכי חם בגיהנום.
אדם שאני מאוד מעריכה כתב לי השבוע בערבו של יום סוער וקשה: "כל הכבוד על הגיבוי לשרון. אני בטוח שזה הרבה יותר כואב ממלחמה באפי נווה".
אפי נוה, למי שלא זוכר, תבע את שרון שפורר באופן אישי על מיליון שקלים בגלל כתבות שכתבה במקום. המקום ואני לקחנו על עצמנו את התביעה וניהלנו אותה במשך שנתיים, עם הוצאות משפטיות גבוהות, עד לדחייתה על ידי בית המשפט – כלומר ניצחון שמשמעותו שכל מה שכתבנו היה אמת לאמיתה ואף נפסקו לנו הוצאות נאות.
היום הסיפור הזה הוא כתר של ניצחון וכבוד למקום הכי חם, אבל השנתיים שקדמו לו לוו בחששות, שעות עבודה אינסופיות בעניין הזה בלבד ואיום ממשי על עתיד המקום, לצד איומים חדשים בתביעה שהגיעו בשל חשיפות נוספות.
ואחרי כל זה, צדק אותו אדם. הבוקר שבו העלינו את הכתבה על הטרדות מיניות בענקית הפרסום מקאן, כשאנו מפנים אצבע מאשימה גם למנהלים שלא עצרו את המטריד, הביא התמודדות מורכבת עבורי, באופן הכי אישי שיש. אני מכירה את המנהלים המדוברים, את האנשים הקרובים להם, ולפחות אחת מהם אני מחבבת ומעריכה מאוד.
כששרון סיפרה לי, כחודש לפני הפרסום, שמצטברות אצלה עדויות שהמנהלים ידעו ולא עשו דבר – ישבנו אצלי בבית והתפללנו שיוכח שזה לא נכון. שאין לנו סיפור.
אבל היה.
ברגע שעלה התחקיר לאוויר התחילו טלפונים והודעות מאנשים שקרובים לי, כועסים, מאוכזבים וטוענים שאנחנו גורמות נזק לנושאים גדולים וחשובים. הטיחו בי שהעלינו את שמות המנהלים רק כי חיפשנו כותרת אטרקטיבית, "צהובה". שלא יכול להיות שזה נכון.
הדבר הכי מתסכל, הוא שלרגע נדמה לך שאולי הם צודקים. אולי טעינו, הגזמנו, כיוונו גבוה מדי. אולי אנחנו צדקניות, אולי באמת הם לא ידעו. וגם – למה זה טוב כל העבודה הזו? למי זה יועיל?
רק אחרי כאב הלב, נזכרתי שבנוסף איבדנו גם תמיכה כלכלית די משמעותית עבורנו. סכום גדול שנתרם והיה מיועד לפיתוח עסקי – נמשך מיידית. הוראות קבע של חלק מהמנהלים וסביבתם – הופסקו. אנשים שאמורים היו לסייע בקידום המודל הכלכלי של המקום כבר לא יעשו את זה.
אנשים שאמורים היו לסייע בקידום המודל הכלכלי של המקום כבר לא יעשו את זה.
אני אולי יכולה להבין אותם ברמה האישית, אני לא יודעת איך הייתי נוהגת בעצמי, אבל זה אומר פחות כסף לעבודה עיתונאית – למטרידים הבאים (גם ככה לא מצליחות לעמוד בקצב), להון-שלטון, למערכת המשפט, למשרד הרווחה ולדיור ציבורי ואלימות משטרה ופריפריה, אולי לתחקרינ.ית הבאה שחלמנו עליה.
מעגל קסמים, שלרגע נדמה שאין איך לצאת ממנו – אבל יש.
אני סוטה שניה מהנתיב. הרבה אנשים מוגנים, בארץ וכנראה בכל העולם, מתחקירים עליהם, ממגוון סיבות. חלקם יהיו מוגנים בגלל חיבורים פוליטיים, אינטרסים כלכליים, מתן הטבות לעיתונאים או איומים על מערכות עיתונים בתביעות ענק. ויש כאלה – וזה הרבה יותר טריקי וחמקמק – שמוגנים כי הם "הטובים". בגלל דעה פוליטית "נכונה", בגלל תמיכה במטרות נאצלות, כאלה ואחרות, בגלל עמדה בכירה שמאפשרת להם איכשהו לרחף מעל המנהלים בדרגי הביניים, להישאר בגדר מנהיגים טהורים.
מספיק לראות את הפער בין עשרות האלפים שנכנסו לקרוא את התחקיר, למיעוט ההתייחסות אליו בכלי תקשורת אחרים, כדי להבין את מאזן הכוחות. יש דברים שהתקשורת הממוסדת לעולם לא תיגע בהם.
אין שום סיבה לאפשר להגנה ההרמטית הזו להמשיך להתקיים, בטח לא כשמגיעות עובדות שאומרות אחרת, וחושפות את מה שצריך היה להיות ברור מראש: עוולות מתקיימות בתוך מבני כוח. גם מי שמתנגד לכיבוש או לשחיתות, יכול לאפשר התעמרות או הטרדות בתוך הארגון שלו. כשנרצה לחשוף את זה – יגידו לנו שאנחנו מזיקים ל"מאבק הגדול", למה שחשוב. מהי עובדת שדיברו אליה לא יפה, לעומת כספים שמועברים לטובת מיעוטים נרדפים?
יגידו לנו שאנחנו מזיקים ל"מאבק הגדול", למה שחשוב. מהי עובדת שדיברו אליה לא יפה, לעומת כספים שמועברים לטובת מיעוטים נרדפים?
ואז את יכולה למצוא את עצמך שואלת: מה זה סיפור על התעמרות קטנה או הטרדה מילולית, לעומת עתידו של המקום הכי חם בגיהנום, שבא להיאבק נגד ההתעמרויות, ההטרדות הגדולות והשחיתות?
חזרנו למעגל הקסמים.
כאן נכנס הגורם האחד, שמפריד בין נכון ולא נכון, בין עשה לאל תעשה: התחקיר העיתונאי.
ברגע ששרון הביאה, והיא הביאה, הוכחות ברורות לכך שהמנהלים ידעו על הנעשה – לשום דבר אחר לא היתה משמעות יותר. זה סיפור שגם אם ארצה, לא אוכל שלא לפרסם, יהיה המחיר הכלכלי והאישי גבוה ככל שיהיה. זו אפילו לא החלטה שלי, לא שלה, לא של העורך ולא של העו"ד שלנו. הסיפור מספר את עצמו.
ברגע ששרון הביאה, והיא הביאה, הוכחות ברורות לכך שהמנהלים ידעו על הנעשה – לשום דבר אחר לא היתה משמעות יותר
השבוע ישבנו בישיבת מערכת ועלה שם של מישהי שמתעמרת לכאורה בעובדיה. התחיל דיון – האם זה מעניין, אולי זה שייך לתחום מקצועי קטן, למה להפנות לשם משאבים. ההכרעה היתה פשוטה בסופו של דבר: אנחנו נבדוק עד הסוף. אם יהיו עובדות מוצקות אנחנו נפרסם את הסיפור. לא גודל הענף או כמות המשאבים יקבעו, העובדות בלבד יכריעו אם לפרסם או לא.
כי זו המהות העיקרית של עצמאות עיתונאית. זו לא בחירת הנושאים או ההחלטה לצאת נגד הממסד, זה לא לפרסם סיפורים שמרעידים אמות סיפין אבל לא מקבלים התייחסות בתקשורת הממוסדת, זה אפילו לא לעמוד באומץ מול תביעות השתקה שיכולות לסגור אותך. זו ההבנה שהסיפור תמיד מוביל אותך, גם אם הוא מושך למקום הגרוע ביותר מבחינתך. גם אם יספר את מה שרצית שלא יהיה נכון ולא יוכח לעולם.
איך עושים את זה? הדרך היחידה היא להתבסס על מימון של קהל רחב ככל האפשר. על כמה שיותר תומכים.
אחרת, בכל פעם שנפגע בקבוצת אינטרס זו או אחרת, ינסו להפעיל עלינו לחץ ואנחנו נישאר לרגע בלי אוויר. אין לכם מושג כמה פרסומאים חיבבו את הכתבות של שפורר ואף רצו לתת לה פרס ישראל, עד שהגיעה לכתוב על ענף הפרסום. אנשים שכועסים שאנחנו לא כותבים על מערכת הבריאות, החיסונים והתו הירוק מושכים את תמיכתם בימים אלה. כשחיים הר-זהב ואני ראיינו את שפי פז באפריל 2018, אנשים הקרובים לליבי, שמתנגדים כמוני לגירוש מבקשי מקלט מישראל, הפסיקו את תמיכתם במקום ואף יצאו נגדנו. בכל המקרים האלה, הסיפור הוא שהכתיב את הפרסום או אי הפרסום.
אין לכם מושג כמה פרסומאים חיבבו את הכתבות של שפורר ואף רצו לתת לה פרס ישראל, עד שהגיעה לכתוב על ענף הפרסום
כששואלים אותי: אם יבוא בעל הון וישקיע במקום, זה בסדר מבחינתך?
אני אומרת: בכבוד, הנה הלינק לתמיכה.
ואם הוא ירצה להתערב במה שמפרסמים?
שירצה, אין לו עם מי לדבר על זה.
ואם תכתבי משהו שלא ימצא חן בעיניו והוא ימשוך את הכסף?
כאן אני כבר צוחקת (כי זה כבר קרה בעבר, בדיוק כמו אתמול): שימשוך. במקרה הכי גרוע, אסגור.
לא שיש לי כוונה לסגור אי פעם. אני סומכת על הציבור ועל העבודה שעשינו כאן שמונה שנים, ואני בטוחה שנמשיך להתקיים ולשגשג.
כל אחד יכול למשוך את התמיכה שלו בכל רגע, זה בסדר גמור. אני תומכת בשורה של ארגונים וגופים שאני מאמינה בדרכם – עיתונות עצמאית, ארגונים ופעילים חברתיים – ואני רוצה לחשוב שמי שהחלטתי לתמוך בו ובחרתי לתת בו אמון, פועל כראוי בשמי. עד היום אף אחד לא הפר את האמון הזה.
אני יודעת שגם אנחנו לא.
הכותבת היא מו"לית המקום הכי חם בגיהנום