בסוף בסוף, האם מישהו באמת היה מופתע אתמול בערב מהדברים שנשא שר המשפטים, חבר הכנסת אמיר אוחנה, אל מול המליאה? בסך הכל, כבר יותר משנה שאנחנו נמצאים במסע שיסוי חסר תקדים כנגד רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל.
מה שהתחיל בדמוניזציה של המשטרה בנאום חנוכה בשנה שעברה של ראש הממשלה נתניהו, שם שמענו על "משחק מכור מראש" ועל המלצות שלא יוצא מהן דבר – המשיך בשנה שלמה של שיסוי כנגד הפרקליטות תוך סימונם של פרקליטים, כמו ליאת בן ארי, שכל חטאם היה שעשו את עבודתם במקרה בתיקי ראש הממשלה, ועד נאום הבלהות של השר אוחנה בשבוע שעבר, הנאום שבו התבשרו אזרחי מדינת ישראל על "פרקליטות בתוך פקליטות".
ובכל זאת, אמש נחצה קו, משום שהיתה זו הפעם הראשונה בה העז מי משליחיו הממלכתיים של נתניהו (להוציא אוריך, גולן ואחרים) – לעבור על החוק, לכאורה, כדי לסמן עוד איקס על החגורה בקרב שהכריזה חצרו של נתניהו כלפי סממני שלטון החוק במדינת ישראל. בנאום שנשא אמש, הפר לכאורה אוחנה צו איסור פרסום (צא"פ) שניתן בנוגע לפרטים מסוימים הנוגעים לחקירותיו של ניר חפץ, ותוך שהוא מתייחס לתרגילי חקירה שערכה המשטרה.
במישור הפלילי הפרה של צא"פ יכולה לגרור איתה מגוון רחב של סנקציות הנעות מקנס, הליכי בזיון בית המשפט ויכולים להגיע עד כדי מאסר של ממש – וכתלות בגורם שהטיל את הצו (בית המשפט או גורם מנהלי), בעצמת ההפרה שלו, ובחומרת הנזק שנגרם.
זו הפעם הראשונה שבה העז מי משליחיו הממלכתיים של נתניהו לעבור על החוק, לכאורה, כדי לסמן עוד איקס על החגורה בקרב שהכריזה חצרו של נתניהו כלפי סממני שלטון החוק במדינת ישראל
על המשמעויות שבין אדם לחברו, ועל הפגיעה הקשה בצנעת הפרט של חפץ ושל גורמים נוספים, ייתן אוחנה את הדין אל מול בוראו, וייתכן שאף בהליך אזרחי – אם יבחר מי מהנפגעים לפתוח בכזה. לעומת זאת סוגיית הדין הפלילי מעלה שאלה משפטית מעניינת, והיא האם חלה על אוחנה חסינות מהותית בשל היותו חבר כנסת הנואם במליאה.
"מתחם הסיכון הטבעי"
בישראל, בדומה למרבית הדמוקרטיות, מוגדרים שני סוגים של חסינות. האחת היא חסינות מהותית הפוטרת את חבר הכנסת מנשיאה באחריות פלילית או אזרחית לגבי הצבעה, הבעת דעה או מעשה הקשורים למילוי תפקידו כחבר כנסת. החסינות השנייה היא חסינות דיונית שאפשר להסירה בעקבות עבירה שאינה קשורה לתפקידו הציבורי של חבר הכנסת.
השאלה האם זכאי אוחנה לחסינות על הדברים שנשא היום תבחן בוודאי בימים הקרובים, ותעסוק במידת הרלוונטיות של הדברים שנשא לשם מילוי תפקידו כחבר כנסת. הראשון להתנער מדבריו היה ראש הממשלה ששחרר הודעה קצרה לתקשורת לפיה "צריך לכבד צווי איסור פרסום". ומי כמו נתניהו יודע. הרי בשנת 1995 שהקריא מעל בימת הכנסת קטעים מתוך מסמך מסווג של צה"ל שהוכן לקראת המשא ומתן בין ישראל לסוריה, בכדי לנגח את הממשלה.
אז, בעקבות תלונה שהוגשה קבע היועץ המשפטי לממשלה כי דבריו של נתניהו נאמרו במסגרת תפקידו כחבר כנסת, ועל כן עומדת לו החסינות, ובג"ץ שהוגש בנושא נדחה, כשהוא עושה שימוש במבחן שנקבע בפסיקה זמן קצר קודם לכן, "מתחם הסיכון הטבעי".
עניינו של מבחן זה, בקצרה, הוא לבוא ולבחון האם בדבריו של חבר הכנסת הייתה כוונה פלילית ברורה – קרי, להפר את החוק ביודעין. המבחן נקבע על ידי השופט ברק בבג"ץ 1843/93 רפאל פנחסי נ' כנסת ישראל, אשר דן בחסינותו של חבר הכנסת וסגן השר פנחסי. באותו פסק דין טבע הנשיא שמגר, את כלל האצבע הבא: "חבר-כנסת, אשר ללא קשר לנושא הנאום ובמכוון ורק מתוך כוונה לנצל חסינותו, כביכול, יעלה על במת הכנסת כדי לגלות סודות – אינו נהנה מחסינות."
כוונה ברורה מראש?
ובכל זאת, אוחנה אינו הראשון להפר צא"פ מעל בימת המליאה. קדמו לו זהבה גלאון, דב חנין ואחמד טיבי, שעשו זאת ב-2013, בפרשת האסיר X כאשר שאלו במכוון את שר המשפטים דאז יעקב נאמן שאלות הנוגעות להתאבדותו של האסיר בן זיגייר, למרות שהוטל איסור פרסום בדבר (כן פורסמה אז ידיעה בטלוויזיה האוסטרלית). אחת הסיבות אז שבגינה הפרו השלשה את צו איסור הפרסום נגעה לסעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, לפיו: "ההליכים בישיבת הכנסת והדברים שנאמרו בה – פרסומם אינו מוגבל ואינו גורר אחריות פלילית או אזרחית", כאשר כוונתם הייתה לאפשר לתקשורת הישראלית לדון בדברים אחרי שקיבלו פומבי במליאה.
בעקבות אותה פרשה כתב היועץ המשפטי לכנסת עוה"ד אייל ינון חוות דעת בה קבע בבירור כי "מליאת הכנסת וועדותיה אינן כשלעצמן 'שטח חסין' מפני העמדה לדין, וכי אין בעצם העובדה שההתבטאות האסורה נאמרה בכנסת כדי שהחסינות תתפרס עליה באופן אוטומטי" ואף הוסיף וחידד כי "תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה, לא חוסה תחת החסינות, וניתן כעיקרון להעמיד לדין חבר כנסת בגינה, כמו כל אדם אחר".
"תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה, לא חוסה תחת החסינות, וניתן כעיקרון להעמיד לדין חבר כנסת בגינה, כמו כל אדם אחר"
ובחזרה לשר המשפטים שלנו, שפתח את דבריו בזלזול בצו איסור הפרסום שלדבריו "בכלל לא רלוונטי בעידן הרשתות החברתיות", רגע לפני שהקריא מהדף – אותו הכין מראש כמובן – את שאסור היה לו להקריא. על פניו, ובמבט מהיר אל הפסיקה בנושא, ואל חוות דעתו הברורה של ינון, ברור כי במקרה הנוכחי לא יוכל חבר הכנסת אוחנה, שעלה לדוכן בכוונה תחילה להפר את צו איסור הפרסום ולעשות שימוש פסול במעמדו, להנות מחסינות – ויצטרך לתת את הדין.
על פניו, ובמבט מהיר אל הפסיקה בנושא, ואל חוות דעתו הברורה של ינון, ברור כי במקרה הנוכחי לא יוכל חבר הכנסת אוחנה, שעלה לדוכן בכוונה תחילה להפר את צו איסור הפרסום ולעשות שימוש פסול במעמדו, להנות מחסינות – ויצטרך לתת את הדין.
שר המשפטים פתח את דבריו בזלזול בצו איסור הפרסום שלדבריו "בכלל לא רלוונטי בעידן הרשתות החברתיות", רגע לפני שהקריא מהדף – אותו הכין מראש כמובן – את שאסור היה לו להקריא
ואולם, בישראל של 2019, לאחר "עבודת הכנה" של למעלה משנה, לאחר שכבר בנאום הכניסה לתפקיד "הזהיר" אוחנה כי הוא צפוי להיחקר – מי ערב לנו שהיועץ מנדלבליט לא יעדיף "להחליק" את העניין, ולא לפתוח חזית נוספת אל מול שר המשפטים הסורר?
הרי הוא ופרקליטיו כבר ספגו מספיק בשבועות האחרונים, ועוד נכונו להם כנראה קרבות נוספים כל הדרך לניהול ההליך המשפטי. או אז, ואם למדנו מהניסיון של השנה האחרונה, יופנו התותחים הכבדים אל הקורבן הבא – בית המשפט המחוזי.
