מהרגע שבו היה ברור שמדינת ישראל הולכת לבחירות שלישיות, חזינו בהילוך איטי מיום ליום איך התאונה של מינוי ממלאת מקום פרקליט המדינה הולכת להתרחש. מי שמיצמץ ראשון, וטיפס על העץ הגבוה – היה הפעם דווקא היועץ המשפטי לממשלה. כבר בתחילת בדצמבר הוא נחפז להוציא חוות דעת משפטית שעיקריה הם פחות או יותר "או למברגר או לא תקין".
מומי למברגר, למי שלא מכיר, הוא המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. פרקליט ותיק ומוערך אמנם, אך ניצב בשורה אחת עם פרקליטים נוספים שיכלו בהחלט להחשב למועמדים ראויים. כבר ברגע שבו פרסם היועמ"ש את אותה חוות הדעת היה ברור שנעשתה פה טעות – אבל אף אחד לא האמין כמה רחוק וכמה עמוק ילך אוחנה כדי לנצל את המעידה של היועמ"ש.
אוחנה החליט ללכת על כל הקופה. לא רק שהוא החליט לחרוג מהמלצת היועמ"ש, הוא גם יתעלם לחלוטין מכל התכליות והרציונאלים המקצועיים שהעמיד היועמ"ש בחוות דעתו המשפטית. אוחנה החליט לשחק באש ולהבעיר את השטח, והוא ידע בהחלט שיש לו רק מה להרוויח מהמהלך.
וכך, למרות אמירות ברורות של היועץ המשפטי לממשלה לפיהן בעת הזו דרוש ממלא מקום בכיר ובעל שיעור קומה, בעל ניסיון מקצועי עשיר המתפרש על מגוון רחב של תחומי משפט, ובעל ניסיון ניהולי כבד משקל אשר יוכל לנהל את המערך המורכב והמסועף של הפרקליטות, העדיף אוחנה למנות את אורלי בן ארי, פרקליטה אלמונית (באופן יחסי), משנה לפרקליט מחוז, המוערכת מאוד בתפקידה אמנם, אך הנעדרת את הניסיון המקצועי והניהולי הנדרשים.
אוחנה החליט לשחק באש ולהבעיר את השטח, והוא ידע בהחלט שיש לו רק מה להרוויח מהמהלך
למרות שמדובר בתפקיד זמני, בחר אוחנה לטלטל את המערכת, ולייצר כאוס ארגוני, כשלמעשה שלח פרקליטה ממעגל בכירות חמישי או שישי לעמוד בראש המערכת, לנהל את מנהליה ולהפוך לסמכות המשפטית המכריעה בענייניהם – על אף שהיה לו ברור שמדובר בתקופה קצרה שבסופה ייתכן ותיאלץ לשוב ולכהן תחתם, ועל כל המשמעויות הנלוות לכך, מקצועיות ובינאישיות.
ובכל זאת, אוחנה הולך על זה. כי מבחינתו הוא נמצא עכשיו במצב של WIN WIN מטורף. לכמה רגעים אחרי הפרסום, היו מי שחשבו שמנדלבליט ינשוך את השפתיים ויבלע את הצפרדע. לו זה היה קורה, היה אוחנה יכול לסמן עוד איקס על החגורה (ביטוי שכבר השתמש בו בעבר), כשר המשפטים שהפך את היועץ המשפטי לממשלה (ואגב, גם את נציב שירות המדינה שהתנגד אף הוא למינוי) לפקיד – בכיר אמנם – אך חסר כל חשיבות. בכך היה יכול אוחנה לגזור קופון אלקטורלי חסר תקדים בקרב ציבור הבוחרים שלו, המייחלים לנפילת "שלטון המשפטנים".
אבל אוחנה קיווה שמנדלבליט יעשה מה שמצופה ממנו, כיועץ משפטי ישר, עצמאי ובעל עמוד שדרה, ויצא להגן על חוות הדעת המקצועית שלו – וכך אכן קרה. ובתוך יום זכה אוחנה בג'קפוט – עתירה לבג"ץ כנגד המינוי (גילוי נאות, עתירה שהוגשה ע"י הח"מ ובשם התנועה לאיכות השלטון), וצו ביניים המקפיא את המינוי. והפעם, למוד אירועי פיטורי אמי פלמור, אוחנה הגיע מוכן לקרב – גם המשפטי, וגם על התודעה הציבורית – בדרך לקמפיין בחירות רווי השמצות כנגד בית המשפט והמערכת המשפטית בישראל. לא הוא, ולא הפטרון הפוליטי שלו יכלו לקוות לטוב מזה.
הטעות של אוחנה
ובכל זאת, אוחנה עשה טעות אחת, שאולי תתברר כקריטית. במאמצו להשפיל את היועמ"ש ולתחוב אצבע חזק ככל האפשר בתוך עינו, יכול להיות ששר המשפטים הלך צעד אחד רחוק מדי במינוי, ובעיקר שקוף מדי, ובחר בפרקליטה שחוסר הניסיון שלה מרתיע גם את אלו שתומכים ב"משילות" ובסמכותו של השר לעשות ככל העולה על רוחו.
הקולות האלו אמנם עדיין חלשים, אולם הם כבר נשמעים, וראשית ראשיתה של רוח ביקורת מכיוון ימין מתחילה לנשב – כשעיקרה הוא על כך שאוחנה למעשה הוכיח את טענת אלו המצדדים במעורבות הדוקה יותר של הגורמים המקצועיים – כאשר משיקולים זרים, ציניים ופוליטיים, החליט להעמיד את האינטרס הציבורי בצד, ולמנות לאחד התפקידים הרגישים במדינה, בתקופה רגישה במיוחד, מי שכרגע אינה מתאימה לתפקיד.
אותם קולות גם מזכירים שאוחנה לא באמת נבחר על ידי הציבור, אלא מונה לתפקידו על ידי ראש ממשלה זמני שלא היה צריך לאשר את המינוי בפני הכנסת, וביחד ניכרים סדקים ראשונים בחומה הבצורה בדרך כלל של אלו המייחלים לירידת כוחם של אנשי המשפט.
הדיון שיתפתח בבג"ץ צפוי להיות בעל השלכות אדירות על מעמד חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, ויכול שישנה את פני המשפט בישראל. כך או כך, נראה שקמפיין הבחירות הליכודי שמספר לכולנו על שלטון המשפטנים כבר יצא לדרך.
