בימים אלה העולם כולו נוקט בצעדים קיצוניים כדי להתמודד עם המשבר הבריאותי, אבל כשאלה באים מצד ממשלה שכבר שנים לא זכתה לאמון הכנסת וכנסת שאפילו לא התחילה לתפקד – המשבר החוקתי מועצם.
הבסיס לחוסר הסדר שאנו חווים כיום מצוי בראשיתה של המדינה, עת היתה זו ממשלה שהקימה כנסת ולא כנסת שהקימה ממשלה. צעדי החירום שנדרשו ערב הכרזת המדינה יצרו מצב של ממשלה זמנית המייסדת רשות מחוקקת זמנית. היחסים האלה נשארו עד היום, ובמקום שהכנסת תהיה מעל הממשלה או לפחות מקבילה לה, הרי שהכנסת כפופה לממשלה.
ראשיתה של המדינה, כפי שרבים מאיתנו יודעים, לא היה ממש בית ספר לדמוקרטיה. שלטון צבאי על חלק מהאוכלוסייה ומפלגה ריכוזית שישבה בשלטון וראתה באופוזיציה מולה כלא ראויה פוליטית. בהתאם עוצבו הכלים הפרלמנטריים שהוענקו לחברי הכנסת ונשארו עימם עד ימינו.
חוקי היסוד המסדירים את המשטר עוצבו בצורה כזו שהכח נמצא אצל המחזיק במושכות – ראש הממשלה או יו"ר הכנסת. תקנון עבודת הכנסת לא שונה בהקשר זה, ומעניק לרשות המבצעת עדיפות על פני חברי הכנסת במרחב החקיקה, המליאה והתקנת התקנות.
שלושת המרחבים הללו, ביחד עם א-סימטריה במידע, מאפשרים מצב שבו לרשות המבצעת יש אחיזה משמעותית בפעילות הרשות המחוקקת, ולא רק מתוקף הסדר הרוב במשטר פרלמנטי אלא באופן שיטתי ומובנה. כן, יש האומרים כי אין לבקר את האופן שבו עוצבו יחסי כנסת-ממשלה בישראל, שכן הקמת המדינה וההסדרים נעשו בימי מלחמה וחוסר ודאות – אולם ממשלות ישראל לדורותיהן פעלו לשמר את כוחן, ואנו נחשפים למצב שבו נמנעת מהכנסת האפשרות למלא את תפקידיה בצורה מיטבית.
חוקה היא לא פריבילגיה
מקצוע חבר הכנסת ידע שינויים רבים: ממצב של מחוקקים חצי מתנדבים עם ממלאי מקום, כפי שהיה במועצת המדינה הזמנית, עבור במצב של מחוקקים בשכר לצד עיסוקים נוספים ציבוריים ועסקיים, למצב שבו תפקיד חבר הכנסת הוא הפעילות הכמעט בלעדית של הנבחר (הוראה באוניברסיטה או עיסוק ברפואה מותרים – ללא שכר או מעמד).
מטבע הדברים נדרשה התמקצעות והבנה של המחוקק את תפקידו וכן הבנת הכלים העומדים לרשותו. הרשות המבצעת לא פעלה כדי לאפשר מרחב שבו פועלות שתי הרשויות מתוך יחסים שיש בהם איזונים ובלמים, אלא שימרה את המצב שבו יש רשות מחוקקת הנסמכת על המבצעת בביצוע רבות מפעולותיה.
הבנת הא-סימטריה הינה מהותית בכל הקשור לחיזוק מעמדה של הכנסת, תפקידיה ואיכות תפקודה. הקונספציה שלפיה ישנן שלוש רשויות עצמאיות השוות בכוחן אינה עומדת במבחן המציאות וחייב להתקיים דיון פתוח בשאלת ריכוז הסמכויות הרב שנמצא בידי הרשות המבצעת ובעדיפות על זו המחוקקת.
הימים האלה, והזעזוע הדמוקרטי שאותו אנו חווים חייב להדליק יותר מסתם נורה אדומה מעל ראשנו. אנחנו חייבים להשלים את מלאכת הרכבת החוקה למדינה באופן שיסדיר גם מצבי קיצון דמוקרטיים, כפי שנתקלנו בהם בשנה החולפת. מאז הצהרת העצמאות ועד ימינו לא הושלמה המלאכה ובעשור האחרון נדמה שגם שכך הצורך בהתקנתה. זו לא פריבילגיה – זה צו השעה בדמוקרטיה בת 72 שנים.
הקונספציה שלפיה ישנן שלוש רשויות עצמאיות השוות בכוחן אינה עומדת במבחן המציאות וחייב להתקיים דיון פתוח בשאלת ריכוז הסמכויות הרב שנמצא בידי הרשות המבצעת
על הכנסת ה-23 לפעול מהר ככל האפשר על מנת לסגור את החורים שנפערו בדמוקרטיה שלנו, כאילו הייתה אחרונת הגבינות השוויצריות באמצעות הסדרת הליך בחירת ראש ממשלה, בחירת יו"ר כנסת, רציפות ועדות הכנסת (ממש כמו רציפות ממשלה) והסדרת הגבולות בין הרשות המחוקקת למבצעת.
הזדמנות נדירה ניתנה לנו. תקופת שבר פוליטית ודמוקרטית כפי שאנו חווים כיום מאפשרת יצירה מחדש. היצירה המחודשת חייבת להיות כזו אשר זוכרת את שמתרחש בישראל בשנים האחרונות ומוודאת כי ימנעו מקרים כאלה בעתיד.
הכותב הינו יועץ וחוקר מדיניות ציבורית. מנהל תחום הממשל בקרן ברל כצנלסון ומנחה באוניברסיטת תל אביב
