עשר דקות אחרי שאמיר גדידיאן הגיע לבית החולים איכילוב, מונשם וחסר הכרה, השוטר הבכיר שפיקד על המשמרת, לירן ישכרוב, חזר לזירת האירוע. ישכרוב, אז בן 24, התגייס למשטרה בצבא ונותר בקבע, בסך הכל שירת חמש שנים במשטרה בעת האירוע, כנראה שידע שיגיע היום שבו יצטרך לספק הסברים על שאירע.
הוא ידע שיצטרך להצדיק את ההתנהגות האלימה שלו ושל שותפו, השוטר המתנדב יעקב ברלין, שהביאה למותו של מתמודד נפש בהתקף פסיכוטי, לא אלים ולא מסוכן. "איך אני אסביר את מותו?" תועד אומר בקול שבור במצלמה שנשא על גופו. "איך זה קרה, מה אני אגיד?". למרות זאת, בחקירה שמח"ש ניהלה על נסיבות מותו של גדידיאן, שיבוש החקירה מצד ישכרוב לא נחקר. לפני כחודשיים מח"ש החליטה לסגור את התיק וקבעה שגדידיאן מת בגלל התנוחה שבה היה מצוי. עורך דינה של משפחת גדידיאן יראון פסטינגר מתכוון להגיש השבוע ערר על סגירת התיק נגד השוטרים החשודים.
השעה הייתה חצות, ובאיכילוב כבר הכריזו על גדידיאן כמת, אבל ישכרוב נערך לשלב הבא: הוא חזר למקום שבו הכל קרה, בלב שכונת הארגזים המורכבת מבתי פחונים, כדי לגבות עדות מאחד העדים הקריטיים, השכן, נתנאל טואיטו, שבביתו נח גדידיאן בעיצומו של התקף פסיכוטי, לאחר שרעייתו הבחינה שהוא בהתקף. העד כבר התרחק מזירת האירוע, אבל ישכרוב הזעיק אותו לחזור, הסביר לו שקצין מעליו מתעקש שדווקא עכשיו הוא צריך לגבות ממנו כמה מילים.
ישכרוב מתארגן, שותה כוס סודה, וממלא את הפרטים היבשים. ואז מתקשר אליו שותפו, ברלין, מתנדב במשטרה כבר למעלה מ-20 שנה, שהתפנה עם גדידיאן לבית החולים. ברלין היה השוטר שישב על גבו התחתון של גדידיאן במשך דקות ארוכות, גם כשגדידיאן זעק שכואב לו, שיש לו פיפי, וגם שלוש דקות אחרי שהשתתק. סך הכל ישב עליו חמש דקות שלמות, המשיך לאחוז בו, ללפות את ידיו, גם כשגדידיאן היה מנוטרל לגמרי ולא היווה סכנה, כפי שברלין בעצמו הודה בחקירתו.
"אתה שומע, הם רוצים להודיע על אקס (מוות, ר"ח)", אומר ברלין לישכרוב בשיחת טלפון מבית החולים, כפי שהוקלטה במצלמת הגוף שנשא ישכרוב. "נו שיודיעו", עונה לו ישכרוב באדישות.
ברלין: "שמוטי (קצין המשטרה, ר"ח) לא יעשה בלאגן אחי".
ישכרוב: "אחי, דיברתי עם מוטי, הכל טוב. הוא אמר לי, אתה לא צריך להישאר שם (בבית החולים, ר"ח)…"
ברלין: "אז מה, אתה רוצה שאני אעזוב?" (את בית החולים, ר"ח).
ישכרוב: "כן".
ברלין: "ואיך אני אגיע אליך?".
ישכרוב: "תחכה לי, אני אבוא לקחת אותך".
ברלין: "וואלה, זה בעיה. זה תיק מח"ש בדוק".
ישכרוב: "שום דבר, יאללה, כמה דקות אני אדבר איתך. ביי"
ישכרוב מסיים את השיחה, ופונה לגבות גרסה מהעד, טואיטו, באווירה רגועה, כשברקע מוזיקת קריוקי בוקעת מבית השכנים בערב המימונה. ישכרוב קורא לעד "אחי", וטואיטו מעשן נרגילה ומשיב לשאלותיו.
אחרי מספר שאלות רקע, שבמסגרתן טואיטו מבהיר שגדידיאן לא אדם אלים, אלא איש עדין, ניגש ישכרוב ישר ולעניין. "אתה ראית שהוא תקף אותי, כן?", ניסה לדובב את העד. "כן, נתן ראסיה נראה לי, זה היה בכמה שניות, אתה יודע… ראסיה ראיתי, לא? ניסה לתת לך, לא?", עונה טואיטו. בעדות שכתב ישכרוב תוד כדי, הוסיף תשובה אחרת לגמרי: "כן, נתן בעיטה, זה היה בכמה שניות".
עוד ענה טואיטו כי טרום האירוע ביקש מהשוטרים שגדידיאן לא יישאר לבד. הוא כלל לא ביקש מהשוטרים לגרש את גדידיאן מביתו בשל מצבו, אך ישכרוב כתב תשובה באופן שהתאים לו, כאילו שגדידיאן היה מטרד לשכנים שהיה צורך לסלק.
בנוסף, ניסה ישכרוב לחלץ מטואיטו גרסה לפיה גדידיאן התנגד גם אחרי שנאזק ושכב על הרצפה, כך שלכאורה היתה הצדקה לשימוש בכוח הקיצוני שהופעל נגדו. היה לו גם חשוב שטואיטו יאמר שגדידיאן לא נחבל בעת המעצר. טואיטו היה נבוך וריצה את השוטר. באופן מעניין, בשום שלב ישכרוב לא נוקב בשמו של גדידיאן. לאורך כל התשאול, הוא קורא לו "הוא".
חקירה באיחור ניכר
למרות שלברלין היה ברור שמדובר בתיק מח"ש, המחלקה לחקירות שוטרים נכנסה לתמונה מאוחר מאוד. בשבועיים הראשונים המשטרה הייתה זו שגבתה את העדויות מהעדים ומהמעורבים, למרות שהחשודים באירוע הם שוטרים. בעוד שהאלמנה, סיון גדידיאן,נחקרה למחרת האירוע, את השוטרים חקרה מח"ש רק כמעט שנתיים אחרי.
את טואיטו זימנה מח"ש חודש וחצי אחרי האירוע למסור עדות מקיפה יותר. הפעם היה גלוי יותר, וציין שעדותו הקודמת בעצם לא קבילה, כי מי שגבה אותה היה אחד השוטרים המעורבים.
כשחוקרת מח"ש שאלה אותו על כך שהעיד שגדידיאן תקף את השוטר, הוא הבהיר חד וחלק – הוא מעולם לא אמר שהייתה בעיטה, אלא "ראסיה" – שהיתה חלק מההתנגדות להשתלטות עליו. לדבריו, ריצה את ישכרוב "כי הרגשתי לא נעים להגיד לו לא. אני ראיתי שהוא לחוץ ומתקשר לאשתו, ונראה לי כל שניה טלפונים ולחוץ. דיבר עם המפקד, עם הקצין, אז מה אני אגיד לו, 'כן, אתה אשם?'"
העד טואיטו: "הרגשתי לא נעים להגיד לו לא. ראיתי שהוא לחוץ… דיבר עם המפקד, עם הקצין, אז מה אני אגיד לו, 'כן, אתה אשם?'"
בעדות במח"ש טואיטו לא חסך במילים. הוא העיד על התגרות מצד השוטרים, על אלימות ללא הצדקה, ואם כבר, השוטרים הם אלה שתקפו את גדידיאן ולא הפוך. "לא ראיתי סיבה מוצדקת לקפוץ עליו… תפסו לו את הידיים, אחד, הגדול (ברלין, ר"ח), נתן לו ברכייה או שתיים לצד ימין באזור הצלעות. הם השכיבו אותו על הרצפה ואז השוטר הגדול ישב על אמיר על הגב באזור החזה עם הברכיים, ואמיר צעק לו 'אני לא נושם' וצעק שיש לו פיפי ועשה בתחתונים. ותוך כדי השוטר השני הלך להביא אזיקים ואזק לו את הרגליים. כל הסיפור הזה לקח כדקה. עד שאמיר שתק, ועד עכשיו הוא שותק".
טואיטו העיד את מה שהמצלמות מוכיחות באופן ברור. "השוטר שהיה עליו לא שינה כלום בזמן הזה", סיכם. "זכור לי שאחרי שאמיר השתתק, הם לא ישר נלחצו, הם חשבו שהוא פשוט התעלף. וכשאשתו רצתה לגשת אליו, עצרו אותה עם היד ואמרו לה 'זה בסדר'".
דוח הפעולה
בדוח הפעולה שמילא ישכרוב, כשעה לאחר שסיים לגבות מטואיטו גרסה, הוא התעלם מחלקים ממה שאמר לו טואיטו, והבהיר כי הוא זה שהותקף על ידי גדידיאן. למעשה, לפי דוח הפעולה, המעצר וההשתלטות נעצרו עקב תקיפת שוטר במילוי תפקידו. במצלמה, אף אחד מהשוטרים לא אמרו לגדידיאן שהוא עצור וגם לא בגין מה.
כך או כך, בדוח כינה ישכרוב את גדידיאן "החשוד". לפי הדוח, החשוד החל "לתקוף אותי, לירוק עליי ואף בעט בי באזור האשכים. מיד תפסתי אותו בידי כאשר ידי מלפפת את צווארו, והורדתי אותו לרצפה בזהירות. בעת ההורדה החשוד לא קיבל מכה והושכב על הרצפה בזהירות ובעדינות. בוצע שימוש בכוח לצורך הפסקת עבירה מכיוון שהנ"ל החל להשתולל ולתקוף את הסובבים אותו ואותי, והשימוש בכוח בוצע על מנת שהוא לא יסכן את עצמו ואת הסובבים".
כיצד הטקסט הזה מתיישב עם כך שרגע לפני, ישכרוב הציע לגדידיאן "המסוכן" ללכת לביתו, וגדידיאן בעצמו הסכים להתפנות לבית החולים עם מד"א? ישכרוב לא הסביר, וגם לא נשאל. את העובדה שגדידיאן בן ה-35 היה אדם כבד גוף, שכפות בידיו וברגליו, מנוטרל, שלא ניסה לברוח או להשתולל, כפי שהעיד השוטר ברלין במח"ש, והושאר פרק זמן ממושך על בטנו מבלי שהשוטרים הרימו אותו, כשהוא זועק מכאבים – השמיט.
בשעה 03:58 לפנות בוקר מילא השוטר ישכרוב דוח מעצר. שם ההתייחסות לגדידיאן שונתה ל"המנוח". גם בדוח זה טען ישכרוב כי "המנוח תקף אותו". בשורה שבה יש להשלים את תגובת העצור נכתב: "אין תגובה".
