האלימות המשטרתית הפכה להיות בשנים האחרונות נורמה קשה ומדממת כלפי כל מי שמפריע לשלטון, או כלפי כל מי שנולד לקבוצה שאינה דומה מספיק לקבוצת הרוב במדינה. איזו אלימות תחטוף? תלוי מי אתה.
אם אתה אשכנזי תל אביבי שיוצא להפגין – רוב הסיכויים שירסקו לך את המצלמה, אולי יעצרו אותך בכוח פיזי. אם אתה חרדי, יתיזו בך מבואש, שהוא זרנוק מים שמעורבבים בחומרים כימיים מצחינים, שעוברים שבועות עד שמתפוגג סירחונם, וגם ישליכו לעברך רימוני הלם שיכולים להשאיר כוויות מאוד קשות.
אם אתה אתיופי תספוג אגרופים ואלימות קשה, ובהפגנות גדולות גם אמצעי פיזור כמו רימוני הלם וגז מדמיע. אם אתה ערבי – הדחיפות יהפכו לאגרופים, לשריטות ולאלימות קשה שיכולה להגיע עד ירי כדורי גומי ובמקרים נדירים גם ירי של אש חיה. כשאתה ערבי, גם אם זו הפגנה באישור שלא חורגת ממנו במילימטר, המשטרה מחפשת סיבה. שלט, סיסמא, עבירה שאינה קיימת כמו האיסור להניף דגל פלסטין – ומיד תתחיל התנפלות שאין לדעת איך תיגמר.
גם השוטרים המתקיפים אינם מקשה אחת. יש הבדל גדול בין שוטר שתוקף ברחוב לבין מי שתוקף מפגינים. השוטר התוקף השכונתי הוא פעמים רבות צעיר יותר, מיומן ומנוסה פחות, ולפעמים נגוע בתפיסות גזעניות של אכיפת חוק כוחנית על מי ש"טבעי לחשוד בהם" וש"לא מבינים אחרת". בהפגנות, לעומת זאת התוקפים הם בכירים יותר – מפקדי תחנות, סגנים. מפתיע בכל פעם מחדש לגלות ששוטרים בכירים תוקפים אזרחים באגרופים חשופים.
האתיופים מותקפים באופן קבוע
לפי התלונות שמגיעות אלינו לוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, בשנה האחרונה החרדים הם האוכלוסייה הכי מותקפת על ידי המשטרה. על רקע המתח שנוצר בינם לבין השוטרים בהפגנות, המשטרה נכנסת לעשות סיבובי דאווינים בשכונות כמו מאה שערים ועוצרת את מי שהיא מצליחה.
האתיופים מותקפים באופן די קבוע. אמנם יש אזורים, כמו שכונת דורה בנתניה שבהם ניכר שיפור בעקבות ועדת פלמור למניעת גזענות, אבל השינויים האלה לא חלחלו לשטח באופן מלא. במקומות שיש עליהם פחות עין ציבורית, כמו נתיבות למשל, מדווחים לנו שכל אתיופי שיוצא לרחוב יודע ששלוש פעמים ביום יבקשו ממנו תעודת זהות, ואם אין לו – זה ייגמר באלימות.
במקומות שיש עליהם פחות עין ציבורית, כמו נתיבות למשל, מדווחים לנו שכל אתיופי שיוצא לרחוב יודע ששלוש פעמים ביום יבקשו ממנו תעודת זהות, ואם אין לו – זה ייגמר באלימות
בערים ובכפרים הערביים אין אלימות משטרתית, כי אין כמעט משטרה. אנשים יכולים להתקשר ולהגיד שרוצחים אותם והמשטרה לא תגיע. היא קיימת בערים המעורבות כמו חיפה. בנגב הבדואים סובלים לא רק מאלימות אלא מרדיפה של ממש, ואף הוקמה עבורם יחידה מיוחדת, יחידת יואב, שלראשונה איחדה בידיה את כל הסמכויות שיכולות להקשות על חייו של אזרח. אותו שוטר שמגיע לעצור סוחר סמים, הוא זה שיבוא להתריע על חריגה משטחי מרעה, ובמקום שיטור שונה – כולם מגיעים לאותם איומים ולאלימות.
הפנתרים השחורים מספרים שמה שחיסל באופן סופי את המחאה שלהם היה כשהמשטרה התחילה לרסק את ההפגנות שלהם באגרופנים ובאלימות מאוד קשה, ואנשים חששו להגיע להפגנות. בארבע השנים האחרונות המשטרה חוזרת לטקטיקה הזו.
פחות כתבי אישום נגד שוטרים אלימים
לצד העלייה ברמת המודעות החברתית והציבורית לנושא, ההתנגדות והכעס שהאלימות המשטרתית מעוררת בציבור, ישנה מגמה של הסרת אחריות כוללת של הרשויות שאמורות לאכוף את החוק כלפי השוטרים עצמם. הפרקליטות והמחלקה לחקירות שוטרים בראשות המפקדת החדשה קרן בר מנחם, הולכים לכיוון של פחות ופחות כתבי אישום ופחות אכיפה על שוטרים אלימים.
לא מדובר ברשלנות, או בחוקר עצל או רשלן – זה עניין של מדיניות: הקלה על שוטרים אלימים, סגירת התלונות נגדם בלי חקירה שתחפש ראיות והעברת התיקים שבהם יש ראיות לטיפול משמעתי פנימי בתוך המשטרה, שמסתכם פעמים רבות בנזיפה בעל פה ממפקד.
לא מדובר ברשלנות, או בחוקר עצל או רשלן – זה עניין של מדיניות: הקלה על שוטרים אלימים, סגירת התלונות נגדם בלי חקירה
יש לנו ממשלה שדוגלת במשילות, ובהתאם לכך נראה שמתקבלת בשטח התפיסה שעם איברים שבורים למפגינים – יהיו פחות הפגנות ויותר שקט לממשלה לפעול לפי רצונה.
אותו הוויכוח ששרת המשפטים איילת שקד לשעבר ניהלה מול מערכת המשפט מתקיים גם מול המשטרה. האם מה שחשוב הוא שתהיה לנו משטרה חזקה שפועלת בכוח ושאף אחד לא יכול לגעת בה, או שחשוב שיהיו מנגנוני ביקורת ופיקוח כדי שהמשטרה החזקה הזו תפעל באחריות ולפי החוק? הקו ששקד והממשלה הובילו אומר כוח ועוצמה לשלטון, וצמצום מנגנוני הפיקוח והאכיפה. המדיניות שלה בעצם שואפת לתת לשוטרים חסינות מפני העמדה לדין על עבירות אלימות נגד אזרחים.
המדיניות החדשה של מח"ש
הממשלה צריכה להכריז שאלימות משטרתית היא דבר פסול שצריך להיעלם, שהמשטרה נועדה להגן על אזרחים ולא לסכן את ביטחונם, ושמנגנוני הפיקוח הם בעלי חשיבות גדולה – ועל כן יש לחזקם ולאפשר להם לייצר הרתעה גם בין השוטרים.
באילו תנאים מותר למח"ש לסגור תיקי אלימות שוטרים ללא ביצוע פעולות חקירה בסיסיות בעילת חוסר ראיות?
בחודשים הקרובים יידונו שתי עתירות נגד מח"ש והפרקליטות בתיקי אלימות שוטרים. הדבר ידרוש מבג"צ לפתוח את שאלת הלגיטימיות של המדיניות החדשה של מח"ש – כלומר, באילו תנאים מותר למח"ש לסגור תיקי אלימות שוטרים ללא ביצוע פעולות חקירה בסיסיות בעילת חוסר ראיות; מהו המינימום הנדרש ממח"ש לפני סגירה של תיק בחוסר ראיות; ומהן המגבלות להתנערות מח"ש מתיקי אלימות שוטרים שבהם יש ראיות – המועברים כיום יותר ויותר לטיפול משמעתי פנימי במשטרה.
גם בבעיית הגזענות אפשר לטפל. ישנם בעולם מודלים רבים של סדנאות לשינוי תרבות ארגונית במנגנוני אכיפה, כך ששוטרים ילמדו לאכוף את החוק במינימום הפעלת כוח, ולכבד אזרח באשר הוא אזרח, ללא אפליה בוטה כל כך על רקע מוצא ומראה חיצוני.
סדנאות כאלה התקיימו בעבר במשטרה בשיתוף פעולה של החברה האזרחית, אולם המפכ"ל היוצא ביטל את מרבית שיתופי הפעולה עם החברה האזרחית ולא נראה ששינוי מבני רחב כזה ניצב גבוה מדי על סדר היום שלו, של השר לביטחון פנים או של הממשלה בכלל.
הכותבת היא ראש פרויקט אלימות משטרתית בועד הציבורי נגד עינויים בישראל