איננו יודעים באיזה כיוון תנוע מערכת המשפט ביום שאחרי הבחירות: האם תיבלם או תמשיך המגמה של השרה איילת שקד (שתחילתה בכהונתו של השר דניאל פרידמן) לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון. אמנם לא חסרות למערכת המשפט בעיות עתידיות בוערות, בהן הסוגיות הנפיצות של חוק יסוד הלאום, חוק ההסדרה, סיפוח אפשרי וכתבי אישום (בכפוף לשימוע) לראש הממשלה – אך הפעם אתמקד בשני אתגרים משמעותיים: אמון הציבור וביקורת שיפוטית.
לפי סקרים בעשורים האחרונים, יש מגמת ירידה באמון הציבור במערכת המשפט – אף שאמון הציבור בבית המשפט העליון עדיין גבוה משמעותית מהאמון שנותן הציבור בכנסת. לפני כמעט שני עשורים אמון הציבור בבית המשפט הגיע ל-80 אחוז בעוד שבשנים האחרונות הוא נע סביב ה-55 אחוז.
למגמה זו סיבות רבות: סחבת וסרבול של הליכים המשפטיים בערכאות הדיוניות הנמוכות, ובערכאה העליונה – בית המשפט העליון – אקטיביזם שיפוטי והכרעה בשאלות שנויות במחלוקת ציבורית-פוליטית הנוגעות לביטחון ולזהות החברה הישראלית. משכך, מצא עצמו בית המשפט מותקף משני צידי המפה הפוליטית: מהצד הימני בטענות כי עמדות לאומיות-דתיות אינן מיוצגות בו נאותה וכי בית המשפט מעדיף את ההיבט הדמוקרטי על פני היהודי. ומהצד השמאלי טענות כי פסיקות בית המשפט צבועות בגוון לאומי ומתירות הגבלת זכויות באופן שאינו תואם מדינות ליברליות.
כמובן שפרשיות אחרונות שונות (רות דוד פרקליטת מחוז ת"א לשעבר, פרשת המסרונים של השופטת רונית פוזננסקי-כץ והחשדות לכאורה נגד יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה) לא תרמו להעלאת אמון הציבור במערכת המשפט. מעבר ל"אשם התורם" שאולי יש לייחס לה, נדמה שההסתה הפוליטית הפרועה נגד מערכת המשפט היא אחד הגורמים המרכזיים לפגיעה באמון הציבור. צביעת בית המשפט בצבע פוליטי, טענות כי הוא מגביל את המשילות ואת צה"ל וכי מדובר באליטה ליברלית המנותקת מן העם, הביאו לעוינות כלפיו וגררו הצעות לצמצום כוחו ולשינוי הדרך שבה ממונים שופטי בית המשפט העליון.
הנכס היקר שיש למערכת השפיטה
לבית המשפט "אין לא חרב ולא ארנק; כל שיש לו זה אמון הציבור בו". אמון הציבור הוא הנכס היקר ביותר שיש למערכת השפיטה הזקוקה ללגיטימציה בקרב האזרחים כדי לפעול באופן חופשי. לפיכך, קיימת חשיבות שההנהגה הבאה, בשיתוף עם בית המשפט, תפעל לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט.
ברמה הפרקטית יש להמשיך ולקדם את יעדי שרת המשפטים שקד ל"טיפול שורש" בבעיית העומס בבתי המשפט, בין היתר בעצמאות קידום הליכים אלטרנטיביים, כגון גישור ובוררות, ולפעול לשיפור השירות שניתן למתדיינים בהם. בנוסף, על בית המשפט לחזק את הקשר עם הציבור. יש להקים אתר אינטרנט ובו הסברים על מערכת המשפט ועקרונותיה, ופסקי דין מונגשים באמצעות שפה פשוטה וסרטונים. במקביל יש להעמיק פרוייקטים חינוכיים בדבר תפקידו של בית המשפט בחברה דמוקרטית.
ברמה גבוהה יותר יש להעביר לציבור את התחושה שהכרעות שיפוטיות נעשות באופן אובייקטיבי, הוגן ונטול הטיות פוליטיות או אחרות. במקום לפגוע באמון הציבור באמצעות האשמות שווא על "הפיכה שיפוטית", שכן את ה"מהפכה החוקתית" יזמה הכנסת עם כינון חוקי היסוד בדבר זכויות האדם – יש להוקיר את התרומה האדירה של נשיא העליון בדימוס אהרון ברק וחבריו לכס השיפוט לפיתוח המשפט הישראלי, ולהדגיש את חשיבותו של בית המשפט העליון לשמירה על שלטון החוק ולשגשוגה של הדמוקרטיה. במקום שיח בוטה ומאיים כלפי בית המשפט, הקו המנחה של השיח הפוליטי צריך להיות: "יש שופטים בירושלים".
ללא הגנה על זכויות יסוד
ומה לגבי ההצעות להגביל את סמכות הביקורת השיפוטית של בית המשפט, למשל באמצעות פסקת התגברות שלפיה הכנסת תוכל לקבוע, לזמן קצוב שניתן להארכה, כי חוק יהיה תקף על אף שבית המשפט הכריז כי הוא פוגע בזכות חוקתית מוגנת באופן שאינו מידתי או לתכלית שאינה ראויה.
מנגנון של פיקוח שיפוטי על חקיקה אינו ייחודי לישראל. אם ב-1946 כרבע מהמדינות בעולם כללו בחוקותיהן מנגנון כלשהו של ביקורת שיפוטית, בשנת 2006 כבר למעלה מ-80 אחוז כללו בחוקותיהן מנגנון מפורש של ביקורת שיפוטית. לכך יש להוסיף גם מדינות כמו ארצות הברית, שם אומצה ביקורת שיפוטית אך לא מכוח הוראה מפורשת בחוקה, אלא בפסיקת בית המשפט. ישראל צריכה לצעוד קדימה ולא אחורה.
יש מקום לדיון בדבר אופן הביקורת השיפוטית הראוי לישראל והיקפו, והסדרתו בחוק יסוד: החקיקה. אך הבעיות החוקתיות הרבות והמורכבות שמדינת ישראל – המצויה מאז הקמתה במצב חירום – מתמודדת עימן, לרבות מלחמה בטרור, יחסי דת ומדינה, זכויות מיעוטים ועוד, מצדיקות חיזוק מנגנוני ההגנה על זכויות האדם ולא החלשתם.
יש לזכור כי המסורת הדמוקרטית-חוקתית בישראל אינה ארוכת שנים ובניגוד למדינות אירופה אין לנו מערכת על-מדינתית שמגנה על זכויות יסוד. הכנסת מורכבת מבית אחד, ומתאפיינת בהליכי חקיקה מזורזים, בהצעות חוק פופוליסטיות ובדומיננטיות של הממשלה בהליכי החקיקה. בהיעדר מערכת מורכבת של איזונים ובלמים, אין להחליש את כוחו של בית המשפט העליון שמהווה קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה.
הכותב הוא ד"ר למשפטים ומרצה בכיר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים, בבינתחומי הרצליה