הולך וגדל הפער בין היכולת הרפואית-טכנולוגית להציל חיים ליכולת הכלכלית להעניק לחיים שהוצלו איכות. לפי התחזיות של חוקרים מקופות החולים והאוניברסיטאות אנחנו צפויים לעליה בכמות האנשים עם המוגבלויות: אנשים ששרדו סרטן, אירועי לב, אירועים מוחיים ופגיעות ראש בכלל, שבעבר היו קטלניים. למות, אין דרך נעימה יותר לומר את זה, עולה למשלם המיסים פחות מלהשאר חי אך מוגבל.

אם נוסיף על זה את העליה בתוחלת החיים והירידה המסויימת בילודה, הרי שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו צועדים לעבר עתיד עם מספר מבהיל של אנשים התלויים בכוח הולך ומצטמצם. גם ממשלת ישראל, שההערכות המספריות מול עיניה, מבינה שעליה להשקיע לא רק בתפילה לנס פלאי שיוביל לאפס תאונות ומחלות או ברובוטיקה שתחליף את כל הכוח הסיעודי והשיקומי, אלא גם בהתמודדות עם עתיד שעלול להוביל לקונפליקט מוסרי אדיר: האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שסבתא תחיה. לאור קיומם של שוליים ליברטריאנים הולכים וגדלים, אני לא בטוחה שההכרעה תהיה חד משמעית לטובתה של סבתא.

מתוך הבנה שלעתיד יש להיערך, ממשלת ישראל חייבת להשקיע בשלושה אפיקים:

 1. מניעה – צמצום תחלואה שמובילה לנכויות ומוות. זה אולי הסעיף החשוב ביותר. מניעה גם כוללת מעשים שימנעו החרפה אחרי שהבעיה הרפואית כבר התעוררה. כך, למשל, כשאנחנו משתעממים מלשמוע על היעדר חדר מיון בקריית שמונה, כדאי לנו לזכור שהמחיר של איחור בקבלת טיפול רפואי או המצאות שלו רחוק מהבית עלול להתבטא בתוצאות קשות יותר לחולה. למדינה לא זול יותר לטפל בתוצאות מאשר במניעה, להיפך, אבל איכשהו עדיין כשמציגים את העובדה הכל כך בסיסית הזו לאוצר התגובה לא נוטה לטובת היעילות הכלכלית.

2. הגדלת העצמאות של אנשים עם מוגבלות – א. הגדלת התעסוקה ובכלל זה הפחתה של הדיסריגארד (הסכום שעד אליו יכולים אנשים להשתכר מבלי לאבד את קצבת הנכות שלהם) בביטוח הלאומי.  ב. הנגשת המרחב הציבורי עבורם (מה שיצמצם גם את תלותם בכוח עזר), ג. הגדלת האפשרויות לשיקום וחיים בקהילה במקום במוסדות – כיום קופות החולים מציעות לנכים בשיקום בערך 12 טיפולים בשנה. זו כמות שמספיקה לפחות מחודש ולמעשה מודיעה לנכה שכדי למנוע הדרדרות למצב סיעודי יהיה עליו להוציא מכספו הון לא מבוטל. כמובן שנכים שיש להם מוציאים את הסכומים האלה, שיכולים להגיע לאלפי שקלים לחודש, אבל מה עם מי שלא?

בכיר במשרד הבריאות אמר רק לפני כמה חודשים בכנס גדול: "הקופות יודעות שאם הן לא יתנו את הטיפולים האלה והחולה ידרדר למצב סיעודי הוא יאלץ לחזור לטיפולנו, של משרד הבריאות". קרי: ברור לכל הצדדים כאן שמדובר בפעולה חיונית לחולה, אבל הויכוח הוא מאיזה כיס ישלמו עליו – מהכיס שאליו שילמנו מס בריאות או מהכיס שאליו שילמנו מיסים אחרים.

 3. הקטנת הנטל על הקרובים הסועדים נכים סיעודיים, מה שיפחית גם את תלותם במערכות הרווחה – המדינה מתגאה בהכנסת "השיקום הביתי", שיפחית את כמות המאושפזים בבתי החולים ויפנה מיטות. אבל מי סועד את החולה בשיקום הביתי? בני המשפחה. כך שהפחתת הנטל על בתי החולים משמעה הגדלת הנטל על קרובי החולה. אם נוסיף על זה, כמובן, את ערימות הבירוקרטיה שחולים ומשפחותיהם צריכים להתמודד איתן בבואם לפדות זכויות המגיעות כחוק ואת העובדה שחלק מהקרובים האלה גם צריכים לדאוג לבני משפחה נוספים (ילדים קטנים וקשישים) – הרי שקיבלנו אוכלוסיה, בד"כ של נשים, שמפסידה שעות עבודה לרוב, שנשחקת תחת נטל נפשי, כלכלי ופיזי ושעלולה למצוא את עצמה כשכל אלה מצטברים למסה קריטית – נופלת לסיוע הרווחה.

היריעה קצרה ולכן קשה לפרט את מגוון הבעיות הקשורות בנכים שדורשות טיפול דחוף, אבל כדאי להביא בחשבון שהסיפור לא מתחיל ולא נגמר בקצבאות. מציירים לכם את זה כך כי זה החלק שקל להסביר, והתוצאה היא אמונה שהסיפור שלנו עם נכים מתמצה בגודל הצ'ק שיקבלו כל חודש. אבל הסעיפים שפירטתי לא נועדו רק להגדיל את ההכנסה של נכה ואת היכולת שלו לרכוש שירותים, אלא להפחית את ההוצאות של משלם המסים בטווח הארוך.