לשנאה יש מחיר: ישראל בסכנת התפוררות פנימית

פרויקט כור ההיתוך ניצב בפני משבר חמור. את חלקו של המשבר ניתן לזקוף לחובתם של כשלים מבניים שנעשו בראשיתו שהשלכותיהם מהדהדות עד עצם היום הזה. ועדיין, לא הייתי רוצה לומר שהפרויקט הגרנדיוזי הזה נכשל, כי בכל זאת נוצרו מכנים משותפים תרבותיים לאוכלוסיות השונות, על בסיסה השפה העברית, הדת היהודית ומרכיבי היסטוריה משותפים. אבל נראה שבעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, עולות קריאות תגר שמציבות את החברה הישראלית בפני סכנה מוחשית: התפוררות פנימית של ממש.

אם בעבר החלוקה המרכזית שהעסיקה את החברה הישראלית ושעליה היא נדרשה להתגבר הייתה בין מזרחים לאשכנזים, כיום מעיבים עליה חלוקות נוספות: בין דתיים לחילונים, בין ערבים ליהודים, בין עשירים כקורח לעניים מרודים, בין מרכז לפריפריה והחלוקה בין שמאל לימין קיצוני (דבר שבא לביטוי במאבק בעד ונגד סיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל).

על כך יש להוסיף חלוקות גזעיות וגזעניות המתלוות לכניסתן של יוצאי אתיופיה, של יוצאי מדינות חבר העמים ושל מהגרי עבודה ופליטים לחברה הישראלית. חלוקות אלו אינן הרמטיות בוודאי; לעתים קיימת חפיפה והלימה ביניהם. הן גם אינן ייחודיות לישראל; הן מאפיינות רבות ממדינות העולם. בדומה לחברות אחרות, גם החברה הישראלית חווה את גלי ההדף של תהליכי הגלובליזציה הנושאים עמם הן תמורות במבנה הדמוגרפי שלה והן התרכזותו של העושר הלאומי שלה בידיים מועטות.

אולי אחת החלוקות העמוקות ביותר המאפיינות את החברה הישראלית היא זאת שבין הציבור הישראלי לציבור הערבי. על פניו, חלוקה זאת הולכת ומעמיקה אם ניקח לדוגמה את המספר הזניח בקרב אזרחי ישראל הערבים שמצביע עדיין למפלגות ציוניות, דבר המנוגד לעבר. הם לא רואים במפלגות אלה כמי שבאמת ובתמים מעוניינות לקדם את רווחתם. תופעה זאת גם קשורה בטבורה, ולו באופן חלקי, להמשך הסכסוך הלאומי המדמם הכרוך במפעל ההתנחלויות של ממשלות הימין בעשורים האחרונים. ובוודאי שחקיקתו של חוק הלאום שפוגע במישרין במעמדם האזרחי השווה של אזרחי ישראל הערבים מוסיף לתחושת הריחוק והניכור שלהם הן ממוסדות המדינה והן מהציבור היהודי בכלל.

סקטוריאליות הולכת וגוברת

אבל אין בחלוקה שבין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל כדי להסתיר את החלוקות האחרות בחברה הישראלית ולהמעיט בחומרתן. החברה היהודית מתאפיינת בסקטוריאליות הולכת וגוברת. המשותף למפלגות הימין ולמפלגות השמאל הוא האימוץ של אידאולוגיות קפיטליסטיות ואף ניאו-ליברליות קיצוניות. כך לדוגמא מפלגות הימין פועלות לחיזוק מפעל ההתנחלויות ובו בזמן שוללות מכל וכל את חובתה של המדינה לספק שירותי רווחה לאזרחיה. על מחנה זה נמנים מנהיגי הציבור הציוני דתי כנפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ', ועכשיו גם משה פייגלין. 

התמיכה הרבה בגישתו הליברטריאנית בקרב הדור הצעיר והשבע משקף בעיניי את השבר העמוק בחברה הישראלית. מצדם האיש יכול להבעיר את המזרח התיכון כולו בדרכו לבנות את בית המקדש, כל עוד הוא מבטיח להם שהמדינה לא תתחב את ידה לכיסם.

בניגוד לאידאולוגיות לאומניות קיצוניות שהופיעו בהיסטוריה האנושית, הימין הלאומי/לאומני בישראל נוטה להפריד בין מחויבות לחזונות גרנדיוזיים של תחייה והתחדשות לאומית לבין הדאגה לרווחתו של האדם כאן ועכשיו. יתרה מזאת, המופעים של אידיאולוגיות אלו בישראל מלמדים שהימין הקיצוני אינו עממי באופיו ואינו זוכה לתמיכה פוליטית של בנות ובני השכבות המוחלשות; הוא נשען על מעמד הביניים ומעמד הביניים הגבוה השבע (ברובו אשכנזי) ומקדם את האינטרסים המעמדיים שלו. הוא כושל שוב-שוב לקבל את תמיכתו של הציבור המזרחי הלא-שבע שרואה בתנועת הליכוד ותנועת ש"ס כביתו המועדף.

כחול לבן היא בעיקר מפלגתו של מעמד הביניים הישראלי. היא אינה מציעה סדר יום ברור ומגובש, היא מלאה בסתירות ובערכים מנוגדים, והיא לא המפלגה שתאתגר את הסטטוס קוו החברתי-כלכלי. אין פלא שהיא מיהרה לשכן את אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות לשעבר, שנחשד ב"חברתיות יתר" בבוידם. האתוס המכונן והמשותף לכלל מרכיביה של מפלגה זאת היא החלפתו של בנימין נתניהו. זאת בהחלט מטרה לאומית חשובה וראויה, ולו בגלל שהיא מבשרת על אפשרות ממשית לנקות את האורוות. ללא קשר לשאלת חפותו או אשמתו של נתניהו, תקופת שלטונו הממושכת מתאפיינת בהשחתה של מערכות השלטון והפיכתה של השחיתות הפוליטית – יחסי הון ושלטון –  לנורמה בחיים הציבוריים של ישראל.

אך לא רק כחול-לבן, השמירה על הסטטוס קוו החברתי הכלכלי היא למעשה מסימני ההיכר של מרבית המפלגות המתמודדות בבחירות. למעטות מהן, אם בכלל, יש סדר יום שיש בו משום קריאת תיגר על פערי השכר המאמירים, על שיעורי העוני הגדולים, על פערי החינוך וההשכלה, על מחירי הדיור הגואים ועל הפערים העמוקים בין מרכז ופריפריה. מעטות מהן תהיינה מוכנות לסכן את מעמדן בקרב ציבור הבוחרים שלהן, וזאת אם הן יבקשו לקדם יוזמה להעלאתו, לדוגמה, של מס הכנסה פרוגרסיבי כדי למתן באמצעותו פערים אלה; מעטות מהן תהיינה מוכנות לסכן את מעמדן הפוליטי וזאת אם הן יבקשו לעצור את ההפרטה המואצת של מערכת החינוך, הבריאות, שירותי הרווחה והדיור.

התקווה נעוצה בחברה האזרחית?

חוסר היכולת (או הרצון) של הפוליטיקה המפלגתית לתת מענה לפערים אלה נעוץ בבעיית היסוד שעליה עמדתי בפתיחת הדברים: היעדרה של סולידריות חברתית. סולידריות זאת אפשרית רק באמצעות כינונה של קהילה בעלת משמעות המשותפת למרכיביה השונים של החברה.

החברה הישראלית מתקשה לכונן קהילה כזאת. הציונות – הדבק הבסיסי של הציבור היהודי – מתקשה לספק את התכנים למטרה זאת בגלל הפרשנויות המנוגדות בתכלית שבהן אוחזים סקטורים שונים בחברה: מצד אחד הימין הקיצוני שרוצה יותר "יהודית" ופחות "דמוקרטית" ומהצד השני אלה שחרדים (בצדק!) מאובדנו של האיזון העדין והחמקמק שרקחו האבות המייסדים בין שני הקטבים. על פניו ידו של הימין הקיצוני על העליונה: הוא מצליח לזכות בתמיכה ציבורית הולכת וגדולה לתפיסת העולם שלו, שלוקחת אותנו למחוזות אפלים והרי גורל.

החברה הישראלית מתקשה לתת מענה לגילויים של חוסר סובלנות. גילויי שנאה הדדיים בין מרכיביה וגזענות צרופה הולכים וגודשים את המרחב הציבורי שלנו. דומה שהחברה צועדת במתווה שמוביל אותה לאמריקה של טראמפ, אמריקה שמתאפיינת בפיצול חברתי עמוק ובפירוק המרקם החברתי שלה. אלה ששפר מזלם הולכים וסוגרים עצמם ביישובים, בכפרים ובשכונות מגודרות – מעין אקס-טריטוריות המבקשות לקיים חיים מנותקים מהמציאות הסובבת אותם, מנותקים מהמרחב העוין המקיף אותם והמאיים על שלוותם.

האם יש מנהיג המשלב בתוכו כריזמה ולהט מהפכני כדי להציע חזון אחר? חזון של חברה סולידרית, הומאנית ושוויונית יותר, מישהו בדמותו של נלסון מנדלה, ברק אובמה (שנאלץ בהמשך דרכו למתן את הלהט שלו אל מול כוחות הסטטוס קוו), אולי גורבצ'וב ששינה את ההיסטוריה,  או סאדאת? אני לא רואה אחד או אחת כזאת שמתכונן על הקווים או עומד על קו הזינוק. אולי התקווה נעוצה בחברה האזרחית, שפעולותיה הרבות יוכלו ליצור מסה קריטית שיכולה לבשר את בואו של מנהיג פוליטי בעל חזון מהפכני. הלוואי.