נדמה שלכל אחד יש מה להגיד על חינוך. מוזר, כשגדלנו בפריפריה אני לא זוכרת שלמישהו היה מה להגיד בנושא וכיום נדמה שכולם מדברים עליו. פוסטים בפייסבוק, קבוצות ממים של מורים. העולם השתנה, אבל עבור מי? אם הרבה מדברים, שימו לב קולו של מי נשמע חזק יותר. נפתלי בנט הוביל את מהפכת 5 יחידות במתמטיקה והצליח מאוד. איפה? רק בישובי המרכז. בפריפריה החברתית אין שום הצלחה, כמו שבנט דאג להזכיר.

מנקודת מבטי ממקום מגוריי במדינת תל אביב, כיום נדמה שהבעיה הכי גדולה בחינוך היא חוסר האוטונומיה שניתנת למנהל בית ספר. מדברים על כך שבית  ספר הוא לא מספיק יצירתי (והוא אכן לא), שהוא לא מותאם למאה ה-21 (והוא לא), שמשהו עמוק ובסיסי דפוק בשיטה. ונכון שכך.

השבוע למשל השתתפתי בפאנל על מגדר בבית הספר של הבנות שלי בצפון העיר. למרות שהפאנל היה מורכב רק מנשים, המנחה לא הצליחה להפסיק לדבר אלינו בלשון זכר. מזל שהמנהל החדש, התל אביבי והצעיר תיקן אותה. כן, בבית ספר של הבנות שלי כבר מתחילים ללמוד מגדר. אז אולי באמת אנחנו רוצים להיות כמו באמריקה: מערכת של בתי ספר פרטיים, והמון חופש פעולה. בהמשך לכך עלתה לאחרונה לדיון ציבורי שיטת השוברים, כאילו זה הפתרון שיפתור את המשבר.

אבל מנקודה אחרת בארץ, מהרבה נקודות גיאו-חברתיות אחרות הדיון הזה הוא הדובדבן שבקצפת. כבר יותר מעשור אני עובדת בעמותות חברתיות שפועלות בבתי ספר בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. פעם, כשהייתי בסיור עם אורחים ממשרד החינוך באירלנד בבית ספר בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אחד המשתתפים אמר שחבל שהביאו אותו לבית ספר הכי קיצוני באמצעיו הדלים שהוא ראה בחייו. זה לא היה נורמלי מבחינתו שמקום כזה המורכב מבניין אחד שנבנה באמצע שומקום נחשב בית ספר. אבל כמה תלמידים לומדים שם ורואים מעבר לגדר את עומר?

הספינה כבר טבעה

כשהייתי מורה לימדתי את מקצוע האזרחות דרך הסדרה שהייתה אז להיט היסטרי בקרב התלמידים: עספור. הכיתה הייתה מורכבת מתלמידים עם הציונים הכי גרועים, כאלה שלא התקבלו לאף בית ספר אחר בעיר רמת גן. מרכז הארץ. ביטויים כמו "שסע חברתי- כלכלי" משיעורי אזרחות נשמעו להם מהחלל. באמת לא מכאן. דמוקרטיה הייתה עבורם מילה כזאת מוזרה, הם לא היו בטוחים שהם הוגים אותה נכון אז הם מיעטו להגיד אותה. בטח לא לגמרי הבינו אותה. כמו מילה מהאקדמיה. אין מה לעשות, דמוקרטיה היא מילה של אשכנזים.

אז בתי ספר יצירתיים וייחודים? עזבו אתכם, התלמידים החלשים רוצים בית ספר. סתם בית ספר בינוני כזה שמגיע לאחוזים עליונים במיצ"ב כל שנה, או שיש בו יותר משלושה תלמידים בשכבה שמסיימים בגרות מלאה, כמו שהיה בבית ספר בלוד. הם עדיין לא קיבלו בכלל בית ספר רגיל וטוב, ואתם כבר קופצים למעמד הבא, המעמד היצירתי.

אז שרת החינוך יקרה, את נכנסת למערכת חינוך שכשלה, והכישלון שלה מרעיל את המדינה כולה. באינסטגרם, למשל, מקובל שבני נוער כותבים בפרופיל שלהם: "אין כניסה לערבים". כשאין חינוך אין אדם. את נכנסת לספינה שכבר טבעה. חצי מהילדים בישראל מקבלים מערכת חינוך של מדינת עולם שלישית. וכשאין חינוך, אין רווחה. כשאין רווחה אין שקט. בני נוער מהערים העניות במדינת ישראל שכחו כבר מזמן מה זה אומר לחלום.

הפערים החברתיים הקיימים בתוך מערכת החינוך הם הבעיה הכי בוערת שצריך לטפל בה עכשיו. אם אנחנו יכולים לנבא את עתידו של תלמיד מכיתה א' בישראל רק על פי מקום מגוריו, אז יש לנו בעיה. מה קורה כשילדים גדלים בלי לחלום, בלי להצליח לדמיין שיש עולם שאפשר להתקדם אליו, שלאחרים היו דרגות גדולות יותר של בחירה וחופש?