בוודאי הופתעתם מכך שאיתמר בן גביר ומפלגתו "עוצמה יהודית" קיבלו 14 מנדטים בבחירות. אני לא. אתם בטח בפייסבוק, אבל את טיקטוק אתם מכירים? זאת הרשת החברתית הפופולרית ביותר בקרב החברים שלי. כל מי שיש לו חשבון ברשת הזאת וקצת כושר התבוננות, יכול היה להבחין בקרקע הרוחשת של הלאומנות שנשאה את בן גביר ללב הקונצנזוס של דור העתיד של מדינת ישראל.
אני ובני גילי הפסקנו לצרוך אקטואליה מהעיתונות הקלאסית. במקום זה עברנו לקבל חדשות מהטיקטוק והאינסטגרם. מה מיוחד בטיקטוק? כל אחד יכול להגיע שם למיליוני צפיות.
המנגנון עובד כך: מעלים סרטון, וטיקטוק חושפים אותו לקבוצה קטנה של אנשים. הקבוצה הזאת אהבה את הסרטון? החשיפה מתרחבת לקבוצה גדולה יותר, וכך הלאה. בשביל להתפרסם, להיות "אושיות רשת", לצבור המוני חברים ולהשפיע, צריך רק לייצר תוכן שאנשים אוהבים. ומה אנשים אוהבים? להרגיש שהם מגינים על המדינה ועל העם שלהם, גם אם הם עדיין הרבה לפני גיוס.
וכאן אני מגיע לעניין הלאומנות. במהלך מבצע "שומר החומות", אני ומי שסובב אותי הרגשנו מותקפים כישראלים, שכל העולם שונא אותנו, רק כי אנחנו נלחמים נגד טרור ורקטות. ככה הרגישו עוד צעירים, אז הם העלו סרטונים לטיקטוק. זה היה אפיק הביטוי שלהם.
בזכות המנגנון של הרשת, סרטונים שהמחישו את הטענה שמדינת ישראל צודקת, ושהפלסטינים הם אומה שוחרת מלחמה ואלימות – וחזרו שוב ושוב על כך שאנחנו רק מתגוננים, והצד השני רק שואף להרוג אותנו – הפכו לוויראליים, זכו לתמיכה גורפת. הם קיבלו חשיפה מאסיבית, עם רבבות לייקים.
בזכותם צמחו כוכבי רשת, אנשים כמו נטלי דדון, אלירן בן יאיר וחנניה נפתלי, שאתם, המבוגרים, אולי לא מכירים.
היו להם מאות אלפי צפיות, וסרטונים שכולם מפמפמים את אותה המנטרה: ה"פלסטינים" (לטענתם אין כזה דבר עם פלסטיני) שונאים אותנו, אנחנו צדיקים ומוסריים, והעולם מגבה את הפלסטינים כי הוא אנטישמי.
מנת הבית: פלסטין
כמה מהסרטונים האהודים ביותר השוו בין פלסטין לאוויר. בסרטונים, תחת הכותרת "אוויר חינם", פרפרזה על הסיסמה free Palestine, הייתה הכחשה בוטה של קיום העם הפלסטיני. סרטון אחד שאל: "מה זה יונתן, מה אתה אוכל?" והשיב: "מנת הבית, פלסטין, זה בחינם", כשברקע רואים נער בולע אוויר. הסרטון זכה ל-30 אלף לייקים ו-400 אלף צפיות.
הסרטון "פלסטין הגיעה לסופרלנד", שבו רואים מתקן אבובים עם אבוב ריק, גרף 41 אלף לייקים ו-507 אלף צפיות. בלא מעט סרטונים עתירי-לייקים הוצג בן גביר שוב ושוב כמעין מושיע מול הערבים, הטרור והשמאלנים. הוא הפתרון.
מעט ארגוני השמאל שפועלים בטיקטוק, כמו "מחזקים" או "דרכנו" עושים זאת בצורה מייגעת ומיושנת, שאינה מתאימה לפלטפורמה. הסרטונים הימניים נוצרים על ידי צעירים שמבינים את הטרנדים ואת הקהל הצעיר. הסרטונים של "דרכנו" ו"מחזקים" הם התחלה טובה, אבל הם משעממים ברובם, ערוכים לא טוב ומרגישים שהם נוצרים על ידי מי שלא באמת מבלה זמן בטיקטוק.
כך, בלי שנשמעו באמת בתגובה טיעונים אפקטיביים מהצד השני של המפה הפוליטית, התפתחו להן בהדרגה מתחת לרדאר שלכם לאומנות, שנאת-ערבים והערצת הכהניזם.
בעצם, למה שהדור שלי לא יאמץ נרטיב לאומני? הרי אנחנו נולדנו למציאות של ממשלות ימין נצחיות, של אפס הידברות עם הפלסטינים ושל סבבי לחימה. שלום זה משהו שלא מדבר אלינו, כמעט לא מובן, עניין ערטילאי שמדברים עליו פעם בשנה בטקס לזכר רבין. ומשם הדרך להערצה של בן גביר, או לפחות קבלה שלו כפוליטיקאי לגיטימי לגמרי, היא קצרה.
סך הכל פוליטיקאי רגיל
יש גם נקודות אור – מאז היוודע תוצאות הבחירות, הגיעו גם מעט סרטונים של בני נוער שמפחדים מהמצב. בני נוער רבים מבינים שהעובדה שבן גביר הורשע בתמיכה בטרור היא רעה ומסוכנת.
החיסרון המרכזי של בן גביר נמצא בנושאי חברה. הנוער בישראל תומך בקהילה הגאה – סרטונים שמדברים על ההומופוביה של בן גביר וסמוטריץ' זכו לתמיכה רבה. בעקבות סרטונים של סמוטריץ' שמדבר על תמיכה באיסור על הפלות, הגיעו סרטונים רבים של בנות נוער וצעירות נגדו.
בן גביר מצדו עושה עבודה מעולה בהתחמקות מהנושא, מודע לחסרון שלו, ומצהיר בכל מקום שגם אם בנו יהיה הומו, הוא עדיין יהיה הבן שלו, אבל שלהומואים כמובן אסור להינשא בישראל.
רובכם, ככל הנראה, חושבים שהוא מוקצה. בעיני בני הנוער הוא בסך הכול פוליטיקאי רגיל, שיש לו תשובות נחרצות לנרטיב הפלסטיני ה"אנטישמי" ולכן נישא על הגלים הלאומניים. הוא מנצל את התחושה שאנחנו מותקפים ושכולם שונאים אותנו. בלי שיש מי שמתנגד לו ובלי שיש פוליטיקאים שמנסים לשכנע את בני הנוער בצדקתם של רעיונות אחרים, בן גביר הופך לפוליטיקאי המדובר ואולי גם הפופולרי ביותר בקרב בני הנוער. אז תתעוררו. טיקטוק היא הזירה הפוליטית הכי חשובה אצלנו, ואם המגמה תמשיך, תוצאות הבחירות הן רק ההתחלה.
אורי מלרון הוא תלמיד כיתה ט' מרמת גן, סגן יו"ר לשעבר של תנועת נוער מפלגת העבודה
