בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
כאוטיות, חוסר עקביות, ריכוזיות, שרירותיות והיעדר שקיפות סימנו את אופן ההתנהלות של מקבלי ההחלטות די מהרגע הראשון. כמובן, זה לא שהיו חסרות אי אלו הברקות טובות ואלתורים מרשימים – אבל כאן בדיוק נמצאת הבעיה: יותר מחצי שנה אחרי שנגיף הקורונה חדר לתודעה העולמית אנחנו עדיין מיישמים את הדוקטרינה שאותה כינה ראש הממשלה "לוחמה תוך כדי תנועה".
ראש הממשלה מדבר על מדיניות הסגר החוזר כעל "מדיניות אקורדיון", אבל למעשה כלי הנגינה היחידים שאנשים פה מכירים הם תופי המלחמה, ואולי גם צליליו הנוגים של העוגב.
ככל שמפלס החרדה הציבורי מהקורונה עולה, כך עולה גם הסלחנות בקרב חלקים מן הציבור כלפי אלתורים בהולים וכלפי הפגיעה במוסדות הדמוקרטיים ובזכויות הפרט
לא צריך להכביר במילים בנוגע להשלכותיה של התנהלות זו על בריאות הציבור, על המשק הישראלי ועל רמת האמון שבין הגופים הרשמיים במדינת ישראל לבין אזרחיה. אמנם משום מה נראה שככל שמפלס החרדה הציבורי מהקורונה עולה, כך עולה גם הסלחנות בקרב חלקים מן הציבור כלפי אלתורים בהולים וכלפי הפגיעה במוסדות הדמוקרטיים ובזכויות הפרט.
וכך, ככל שהמצב מחמיר, מעמיקה גם התופעה של החלטות שרירותיות, חסרות מתודה מנחה וצעדים אגרסיביים שנראים כניסיון להשתלט על המצב באמצעות המתכונת הישנה של הטלת מורא והשלכת האחריות על הציבור.
מנגנוני הבקרה השונים, שאמורים היו להבטיח יציבות ולהגן על האינטרסים של הציבור, נפגעים בזה אחר זה. זה התחיל עם מעקבי השב"כ, שבהמשך הורחבו לסמכויות אכיפה בכל הנוגע להפרת חובת הבידוד.
בפרארפזה על דבריו של שר הבריאות אדלשטיין, שהשווה את הפרת ההנחיות לנסיעה במהירות של 160 קמ"ש, הייתי רוצה לשאול את מקבלי ההחלטות אם הם מתכוונים גם להשתמש בנתוני ה-GPS שלנו על מנת לפעול בזמן אמת נגד נסיעה במהירות מופרזת.
אם כן, איפה בדיוק הם מתכננים להציב את הגבולות שבין המרחב האזרחי החופשי לבין גופי אכיפת החוק? אני בכלל לא בטוח שזה התכנון שלהם.
השיטה הפרלמנטרית הישראלית, שמקיימת הפרדה מלאכותית בלבד בין הרשות המבצעת למחוקקת, מעולם לא נראתה שברירית יותר
ראש הממשלה הלין על הצורך המייגע להעביר כל דבר בחקיקה, ואז – הפלא ופלא – נפתרה הבעיה בחוק עוקף חקיקה. השיטה הפרלמנטרית הישראלית, שמקיימת הפרדה מלאכותית בלבד בין הרשות המבצעת למחוקקת, מעולם לא נראתה שברירית יותר.
בערות היא כוח
הסגר שהוטל על העיר אלעד מהווה דוגמה מובהקת להיעדרה של מדיניות ברורה ושקופה. בהנחה שריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית או ערבית אינו מהווה סיבה מספקת, כמובן, אף אחד לא טרח להסביר כיצד נקבעו הקריטריונים להטלת סגר.
איש לא הציג את התועלת שבסגר אם משמעותו היחידה היא ציפוף כל תושבי העיר ביציאה אחת על מנת להקל את מלאכת ההדבקה – וזה אולי רווח עצום עבור נשמות יפות, שיסבירו לנו מאוחר יותר שקורונה יש רק אצל החרדים.
מישהו ניסה להסביר לנו במה בדיוק שונה אלעד מבת ים או מתל אביב, או מדוע סוף יוני הוא זמן מתאים יותר להטלת סגר מאשר תחילתו?
מישהו ניסה להסביר לנו במה בדיוק שונה אלעד מבת ים או מתל אביב, או מדוע סוף יוני הוא זמן מתאים יותר להטלת סגר מאשר תחילתו, כאשר בין מוקדי התחלואה העיקריים היו השכונות הלא-חרדיות בירושלים ואזורים מסוימים בתל-אביב? כשבשכונת הר חומה בירושלים היו כ-50 מקרי הדבקה, מישהו הציע להטיל עליה סגר – אבל ההצעה נדחתה בבוז.
סגר? הגזמתם. את זה אנחנו שומרים לאוכלוסיות אחרות.
אין כוונתי לומר שכל המקומות שווים, אלא שהעדר השקיפות בהליך קבלת ההחלטות לא מאפשר לבקר את ההליך באופן יעיל. במספרים אתה יכול לשחק כאוות נפשך, כל עוד אתה לא מחויב לאמת מידה חיצונית גלויה.
פרנסיס בייקון לימד אותנו ש"ידע הוא כוח", אבל קובעי המדיניות שלנו מעדיפים את החלופה מספרו הדיסטופי של ג'ורג' ארוול: "בערות היא כוח". אין גורם שמעכב יותר את כושר האלתור מאשר הצורך לתת דין וחשבון בפני מי שמסוגל למתוח ביקורת.
חרדי עושה ספורט?
הגדלת הקנסות על אי-עטית מסכה ממשיכה את אותה מגמה בעייתית. מלכתחילה, ניתן לשוטרים מרחב שיקול דעת – אלא שאיש לא טרח להגדיר אותו בצורה ברורה.
זה מה שאפשר, למשל, לשוטרים לעכב ילדה בת 13 שצעדה עם שני אחיה באוויר הפתוח, לאזוק בחור שזה עתה יצא מהרכב או לחלק דוחות לאנשים שנמצאים ברחובות ריקים מאדם כאשר רק קצה חוטמם מציץ מן המסכה.
הדוגמאות הללו אפילו לא מהוות את קצה הקרחון של האכיפה בררנית ושרירותית. את האכיפה הזו לא מנחה שיקול הדעת הסביר, אלא מכסת דוחות מקוממת שמונחתת על השוטרים מלמעלה.
התגובות המצטדקות של דוברות המשטרה רק מעמיקות את החשש שמשטרת ישראל שכחה שיש בכלל דבר כזה שנקרא שיטור יתר
התגובות המצטדקות של דוברות המשטרה לאירועים הללו בוודאי לא מגבירות את אמון הציבור, אם להתנסח בעדינות. הן רק מעמיקות את החשש שמשטרת ישראל שכחה שיש בכלל דבר כזה שנקרא שיטור יתר.
נראה שהמשטרה שכחה שאכיפה נועדה לשמור על הסדר הציבורי, ולא לשמש אמצעי להפרתו. המשטרה כנראה שכחה מהו בכלל שיקול דעת סביר – אז למה לנו לתת לה אותו בנדיבות?
רק לאחרונה התוודע כותב שורות אלו מקרוב למקרים בהם נראה היה שההיגיון המנחה את השוטרים אינו נהיר דיו.
כך, למשל, אברך הלומד איתי בכולל קיבל קנס על כך שהמסכה כיסתה את פיו, אך לא את אפו, רגעים ספורים אחרי שסיים לשתות כוס קפה ברחוב צדדי ריק מאדם. הרי ידוע שנתזי הרוק יכולים להתעופף גם למרחק של עשרות קילומטרים, הישר מירושלים אל רמת אביב וגבעתיים.
לא רחוק משם, אדם אחר – חרדי, אולי רק במקרה – קיבל קנס בנסיבות דומות: מסכה על הפה, רחוב ריק מאדם. הוא יכול היה לטעון בצדק שהוא באמצע פעילות ספורטיבית של הליכה, אבל זה לא ממש הרשים מישהו. חרדי עושה ספורט? נו באמת. הצחקתם את תחום שיקול הדעת הסביר.
מומחים מזהירים שגם כאשר הקורונה עוזבת את החולה היא עלולה לגרום לשלל סיבוכים חמורים לא פחות מהמחלה המקורית עצמה. הקורונה הביאה למצב שבו זכויות האדם והאזרח נרמסות, מנגוני הבקרה מוחלשים והתרבות הארגונית נראית מאתנו והלאה.
נותר רק לקוות שכאשר היא תעזוב, היא לא תותיר את החברה שלנו חלילה עם סיבוכים חמורים לא פחות מהמגפה עצמה.
הכותב הוא אברך פובליציסט חרדי
