ערב יום השואה 2021. "181 אלף ניצולי שואה חיים בישראל. רובם מקבלים מהמדינה רק 333 שקל בחודש", זעקה כותרת דרמטית אתמול בדה-מרקר. "על מה אתם מוכנים לוותר כדי לעזור לניצולי שואה?" שאלה כותרת פרובוקטיבית במאקו שממשיכה, "לפני שנה גולשי mako ו-N12 תרמו למעלה מחצי מיליון שקלים לניצולי השואה. דווקא עכשיו, יותר מתמיד הם צריכים אותנו". דומה שאין דבר שמכמיר את ליבם של הישראלים, וגם מקליק היטב, כמו ניצולי שואה רעבים. אבל מה עם כל הקשישים האחרים?
לפי אמדן שביצע הביטוח הלאומי ל-2020, בישראל חיים כיום כמיליון אזרחים מבוגרים, כ-155 אלף מתוכם עניים. רובם המוחלט מוגדרים כקשישים בודדים המשתכרים פחות מ-3,800 שקל בחודש מקצבאות. בדוח האחרון שפרסם המוסד לביטוח לאומי בנושא רווחה, עוני ופערים חברתיים עולה כי שיעור האזרחים הוותיקים בישראל שחיים מהכנסה פנויה שהיא מתחת לקו העוני רק עולה משנה לשנה.
כמה מתוכם ניצולי שואה? לפי עמותות המסייעות לניצולי שואה – בין 50 ל-60 אלף. תלוי את מי שואלים. כלומר כשליש מכלל הקשישים העניים, ורבע מכלל ניצולי השואה שחיים כיום בישראל.
המונח "ניצולי שואה" והקריטריונים לקבלת קצבאות עברו לאורך השנים שינויים רבים, חלקם ציניים וספק עד כמה משרתים את ניצולי השואה עצמם ועד כמה את הנראטיב הלאומי. גם בינם לבין עצמם קיימים פערים אדירים, כאשר חלקם מקבלים סיוע בגובה אלפי שקלים בחודש בעוד היתר, בעיקר יוצאי בריה"מ ומדינות ערב – מקבלים דמי כיס מגוחכים בגובה כמה מאות שקלים בלבד.
לפי הערכות הביטוח הלאומי – עלות חילוץ כל הקשישים בישראל מעוני עומדת על 1.8 מיליארד שקל. תקציב הרשות לזכויות ניצולי השואה, לעומת זאת, 5.5 מיליארד שקל בשנה – סכום שאפילו חלק ממנו היה יכול להוציא את כלל קשישי ישראל מעוני פעמיים.
ההנחה האוטומטית לפיה קיימת קורלציה בין העונים להגדרה "ניצול שואה" לבין עוני קשה שמצריך סיוע, בלי בחינה דיפרנציאלית של כל קשיש לגופו היא לא פחות מעוולה פוגענית – לא רק כלפי אותם 105 אלף "סתם" קשישים עניים שנדחקים לשולי החדשות, אלא גם כלפי כל אותם ניצולי שואה שהצליחו לקום מהאפר ולבנות בישראל בית ומשפחה לתפארת ואשר הצלחתם נמחקת לטובת פופוליזם זול.
דווקא ביום השואה, כשהתקשורת שוב מתמלאת בכתבות על עוני של ניצולים ומבצעי התרמה לטובת עוד ועוד עמותות שזקוקות לניצולי השואה לפעמים יותר משהניצולים זקוקים להן, חשוב להזכיר: לא כל ניצול שואה הוא קשיש נזקק ולא כל קשיש נזקק הוא ניצול שואה. הבעיה בישראל היא לא רק הזנחה של ניצולי שואה אלא הזנחה של קשישים, מכלל העדות, הדתות והמגזרים. הם לא צריכים להיות ניצולי שואה כדי שנזדעזע. הם לא צריכים להיות ניצולי שואה כדי שנסייע להם. כדי שנאפשר להם להזדקן בכבוד. כדי שנזכור אותם כל השנה.
הם לא צריכים להיות ניצולי שואה כדי שנזדעזע. הם לא צריכים להיות ניצולי שואה כדי שנסייע להם. כדי שנאפשר להם להזדקן בכבוד. כדי שנזכור אותם כל השנה
אני לא נגד סיוע לניצולי שואה. להיפך. אבל דווקא כדור שלישי לשורדי שואה אני מתחלחלת מהשימוש השיטתי שנעשה באסונות שעברו על המשפחה תחת כיבוש נאצי כדי להצדיק איפה ואיפה בין קשישים הזקוקים לסיוע של המדינה ולאפשר עצימת עיניים כלפי סבל של קשישים שאינם ניצולי שואה, שאין להם לובי או קצבאות מיוחדות. בישראל חיים היום 155 אלף קשישים מתחת לקו העוני – כל אחד ואחד מהם זכאי לסיוע של המדינה. כל יום. אין פה כבוד כלפי הניצולים – רק אפלייה כלפי כל אחרים.
