בהיעדר הגנה עבור כ-120 אלף התושבים הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב, התנועה האיסלאמית גייסה כסף לרכישה של 50 ״מסתורי בטון בצורת גליל״. בפועל מדובר בצינורות בטון גדולים. גלילי הבטון לא מהווים מיגונית תיקנית על פי הנחיות העורף. לצורך כך נדרש ״מרחב מוגן יביל״, מבנה בטון הזהה לדרישת התקנות לממ"ד. על פי עטיה אלעאסם, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, רשויות המדינה ״לא רוצות שיהיה בניין שאפשר לשבת בו הרבה זמן ואנשים יתיישבו בו בצורה קבועה".
לפני כ-15 שנה משרד החקלאות הציב כמה מאות גלילים דומים עבור החקלאים והעובדים בשדות, כדי שיוכלו להסתתר בהם במידה שישנו ירי רקטות, וככאלה הם אינם מיועדים לשהייה ארוכה.
כל גליל המסוגל לאכלס כ-12 בני אדם עולה כ-30 אלף שקל, "אבל אם תהיה פגיעה ישירה, זה לא יגן על אף אחד, אומר אלעאסם, שמסביר כי מדובר במקור בכלל בצינור המיועד לניקוז וביוב, ולכן הוא קל לשינוע.
מעל עשר שנים נאבקים תושבי הכפרים הלא מוכרים על הזכות לקבל מיגון מהמדינה. גם מותם של 16 מהתושבים מאז תחילת המלחמה, לא שכנע את הרשויות לספק להם פתרון חירום זמני.
התושבים, שחיים ב-35 כפרים שעדיין לא קיבלו הכרה רשמית מהמדינה ולכן לא מחוברים לחשמל ומים ולא למערכות צופרים שמתריעות על סכנה, נפגעו לא פעם מירי רקטות מעזה. רק אתמול בלילה זוהה שיגור נוסף לעברם.
הם מצביעים על חוסר האונים המוחלט שלהם כשהם מציגים את הנחיית פיקוד העורף שמסבירה כי בזמן אזעקה, "בוחרים מרחב מוגן, ממ"ד מקלט או מקלט ציבורי, חדר מדרגות או חדר פנימי מוגן", הנחייה שאין לה שום תוקף עבור התושבים שחיים בצריפים ואוהלים ללא מרחב ציבורי מוגן כלשהו.
זו לא הפעם הראשונה שהכפרים סופגים פגיעות בנפש מפגיעת רקטות, אבל במלחמה הנוכחית הפגיעה היא ללא ספק הקשה ביותר. ״האפשרות הכי גרועה להתגוננות היא שכיבה על הקרקע בשטח פתוח. בכפרים הלא מוכרים זוהי האפשרות היחידה״, מסבירים התושבים.
גם כיום, לאחר לא מעט דיונים בנושא, רוב הכפרים הלא מוכרים עדיין מוגדרים במערכת ההגנה כשטחים פתוחים, ולא זוכים להגנה מכיפת ברזל, ומכיוון שאנשים לא מקבלים שום התרעה בזמן אמת, התוצאה היא ריבוי הרוגים בבית אחד, כפי שקרה בשבת עם שישה הרוגים בצריפי המגורים.
"שילמנו מחיר כבד, אנחנו לא יכולים להישאר חשופים", אומר ח"כ ואליד אלהואשלה (רע"מ). הוא אומר שהגלילים הוצבו כעת במקומות שבהם היו נפילות, אולם מדובר במספר מזערי ביחס לאוכלוסיה. על פי החישוב שערך, "אנחנו צריכים 11 אלף מיגוניות. זה לא התפקיד של החברה האזרחית לקחת את היוזמה, ולהכניס מיגוניות ליישובים".
הגורם הרשמי שמטפל בסוגיות הקשורות בכפרים הלא מוכרים בנגב זו הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים שתחת המשרד לשיוויון חברתי. בתגובה לפנייתנו, ענו במשרד כי ״על מנת לפעול לצמצום פערי המיגון לאוכלוסייה באזורים שאינם מוסדרים בנגב, בחן המשרד לשוויון חברתי אפשרות של רכישת מיגוניות זמניות, אך בשל בעיות תקינה ובטיחות מול פיקוד העורף, לא התאפשר הדבר״.
בינתיים, בהיעדר מענים ממשלתיים, החברה האזרחית נרתמת לסייע גם בתחומים אחרים."אנחנו רוצים לקנות סלי מזון, לדאוג לעזרה ראשונה ומכלי מים כדי שיאגרו מים לשעת חירום", אמר אלעאסם.
מהמשרד לשוויון חברתי נמסר בתגובה: "פיקוד העורף בשיתוף המשרד לשוויון חברתי מפעילים פיילוט מיגוני חלופי באחד מיישובי הדרום, פיילוט שאם יצלח, ניתן יהיה להרחיב ליישובים הנוספים. המשרד פועל כל העת לשיפור תנאי מחייתם ובכך גם בטיחותם של התושבים הבדואים בנגב".
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: ״בהתאם לחוק, האחריות להקמת מיגון בבתים פרטיים מוטלת על הרשות המקומית, שאחראית בין היתר על הקמת מקלטים ציבוריים ועל הקמתם של מקלטים פרטיים. תפקידו של פיקוד העורף הוא לפקח על הרשויות המקומיות שיממשו את אחריותן כלפי המקלטים במרחבן.
ביחס למיגון היישובים הבדואים בנגב, הוצבו אמצעי מיגון ניידים בחלוף השנים בהתאם לשיקולים מקצועיים ומבצעיים של פיקוד העורף ונשקלים בימים אלו התקנת אמצעי מיגון נוספים. כמו כן, החלו בימים האחרונים פיילוטים של פתרונות מיגון זמניים ביישובים אחדים, זאת על מנת לספק מענה מיגון מיטבי לתושבים. יש לציין שפעילות זו מבוצעת כחלק מתפיסת אחריות מרחיבה של צה"ל״.