לפני כחודש פירסם חבר פייסבוק שלי, שדיג'יי ירושלמי מוכר פוגע באופן סדרתי בנשים. התקליטן מתעלם מבקשות של פרטנריות למין לשים קונדום ואף חודר לגופן למרות דרישותיהן המפורשות. אחר כך הוא מטריד אותן באופן אובססיבי, תוך פיזור איומים והפחדות.
הבנתי בדיוק במי מדובר. אותו דיג'יי ירושלמי פגע בי כך ב-2015. רציתי להגיב לפוסט במשחק מילים על שמו, לציין שספגתי את החוויה הזאת ממנו בגיל 25 ושבא לי לתמוך בכל אישה שעברה משהו דומה איתו. מחשש מתביעת לשון הרע, כתבתי רק את החלק השני של מה שבער בי. חיזקתי את הנשים בלי לומר שגם לי זה קרה.
בשבוע שעבר, נתנה שופטת השלום כרמית בן אליעזר פסק דין שאמור לגרום לכולנו לפחד לכתוב "גם אני" בתגובה לדיונים על אלימות שמתמקדים בסוכנים גדולים ועתירי מעללים שלה. פסק הדין עסק בתגובות לסרטון שבו השוטר עבד נערני נחזה מאיים על אדם שתיעד אותו מעכב את חושף השחיתויות רפי רותם, ללא סיבה או סמכות.
מאות אנשים הגיבו לפוסט. היו שם קללות וגידופים. בחור צעיר כתב שם שנערני התעלל בו בעבר. אז נערני תבע אותו ועוד כמה מהמגיבים.
המפגש עם נערני אירע בסוף 2016. הצעיר הציג בפני בית המשפט דוחות רפואיים שמעידים כי נפצע באותו לילה ופונה לבית חולים מנקודת משטרה. אבל הדוחות לא תארו כי נערני גרם לפציעותיו ואיים עליו שלא יספר כיצד נחבל.
עורך דינו של הנתבע חשף כי השוטרים שהיו בנקודת המשטרה באותו לילה לא כתבו דוחות פעולה, בניגוד לחוק כמובן. אבל לשופטת זה לא הספיק. גם לא המוניטין של נערני ולא תיקי מח"ש שלו, שנחשפו ותיארו דפוסי פעולה דומים מול אזרחים אחרים. היא חייבה את הצעיר לפצות את השוטר ב-8,600 שקל.
פסק הדין לא נגמר שם. נתבע אחר, שכינה את השוטר "עבריין" קיבל מהשופטת הגנה. למה? כי הוא בסך הכל הדהד את תוכן הפוסט המקורי, לדידה, ולא הוסיף טענות עובדתיות חדשות. זאת בניגוד לנתבע שטען כי פגש בנערני לפני חמש שנים וסיים את הלילה בבית חולים בגלל אגרופיו.
משרתת את האלגוריתם
בפסק דין אחר שלה, גם כן בענייני תביעות שוטרים נגד אזרחים על רקע תגובות בפייסבוק, קבעה השופטת בן אליעזר כי תגובות כמו "זה לא שוטר זה זבל" או "שטן של בנאדם" הן זוטי דברים ונכתבו בתום לב, כחלק משיח חשוב ברשתות על אלימות משטרתית. באותו מקרה אף חייבה את השוטר התובע לפצות אחד מהמגיבים ב-5,000 שקלים. לאחרונה פסקו שופטי שלום אחרים באופן דומה בתביעות מהז'אנר.
פסקי הדין של בן אליעזר משרתים את האלגוריתם של פייסבוק ולא את השיח הציבורי. השופטת הפכה גידופים וניבולי פה למוגנים, אבל סתמה את פיהם של מי שבסך הכל רוצים לומר "גם אני".
כך מקבעת הפסיקה האחרונה את הרשתות החברתיות כביב שופכין ואת כולנו כעכברושים, שמאחלים אחד לשני למות מסרטן בראש. הפסיקה מתייחסת לשיח הזה כמכוער, אך מוגן, ומאפשרת לנו לקלל, לשחרר קיטור ולעסוק בריפוי בהקלדה, כל עוד לא נוקבים בשמות של פוגעים אלימים ולא מוסיפים עדויות על אלימותם. או כמו שבן אליעזר קוראת לזה: "טענות עובדתיות חדשות".
החשיפות האחרונות לגבי פייסבוק גילו לכולנו שגם בתאגיד הגדול מעדיפים שנעסוק בפואטיקה של קללות רחוב כדי לדחוף לנו תוכן שיווקי. אבל האמת היא שהרשתות החברתיות עדיין מסייעות לנו להיחשף לעוולות חברתיות, ללמוד על דפוסים חוזרים של פוגעים סדרתיים ולהבין פעמים רבות שאנחנו לא הקורבנות היחידים של אלימות, שהיינו בטוחים שרק אנחנו חווינו. לפעמים זה אפילו מוביל לפעולה נגד הפוגעים.
אי אז ב-2015 ניהלתי קבוצת פייסבוק סגורה. היו חברות בה כמה עשרות נשים צעירות בשנות העשרים לחייהן. לקבוצה קראו "דושים בין חברות לפני שמתפרסמים בכתבי אישום". בהיעדר מערכות יעילות במדינה לטיפול באלימות מינית, הרגשנו שכל מה שאנחנו יכולות לעשות הוא להזהיר אחת את השניה. בקבוצה הזאת עלה שמו של הדיג'יי הירושלמי, לצד שמות של עוד כמה גברים שתחקירים מקיפים עליהם התפרסמו בשנים האחרונות בתקשורת.
אם באותו זמן היה נהוג לתבוע דיבה, והיו לנו את ההלכות של היום – לא היינו יודעות להיזהר מאותם טיפוסים. לא היינו מפיצות את הבשורה ואולי הלחשושים לא היו מגיעים לאוזניהם של עיתונאים וחלק מהמי-טו הישראלי לא היה מתחולל.
כיום רק שרשור פייסבוק על שוטר אלים יכול להפגיש אוהדי כדורגל עם יפואים, מפגיני בלפור ותושבי הנגב הערבים. אם השרשור הזה היה מפגיש את כל האנשים הללו עם אנשי מח"ש במקום עם עורך דין לתביעות לשון הרע מטעם השוטר, אולי אירועי אלימות אחרים וקשים מצד השוטר הזה היו נמנעים.
אבל זה לא המצב. פסק הדין של השופטת בן אליעזר דורש מאדם שרוצה לספר שגם הוא נפגע מאלימות לבדוק קודם אם יש לו ראיות ברמה של תיק פלילי נגד מושא הביקורת.
הפסיקה מחפשת אלימות
לגבי הדיג'יי הירושלמי, אולי יכולתי להגיב כפי שרציתי. הרי יש ברשותי התכתבויות איתו, שבהן אני דורשת ממנו שיפסיק להתקשר אלי באמצע הלילה ולשלוח לי שירים שמתארים רצח של נשים. בהתכתבויות האלה הוא אפילו מודה שחדר אלי בלי קונדום והמשיך, למרות שדרשתי ממנו להפסיק. אבל מה אני יודעת, אולי אם אתאר את החוויה שלי אצטרך עוד לפגוש אותו בבית משפט ולפצות אותו כלכלית. כי השותפה שגרתי איתה אז לא תבוא להעיד מהתואר שהיא עושה בחו"ל.
"יש ברשותי התכתבויות עם הדיג'יי, שבהן אני דורשת ממנו שיספיק להתקשר אלי. אבל אולי אם אתאר את החוויה שלי איתו אצטרך לפגוש אותו בבית משפט ולפצות אותו כלכלית"
והרי השיח הביקורתי על אלימות עוסק לא רק במצב הביש שלנו כחברה אלימה או כמדינה שבה המוני אנשים חיים בחשש ממשי מנחת זרועם השרירותית של שוטרי משטרת ישראל – אלא גם בפוגעים הגדולים הסדרתיים.
הפוגעים הגדולים הסדרתים הם בדרך כלל אנשים שניתן להם כוח. לפעמים בדמות תפקיד ציבורי, מעמד חברתי או סתם עמדת תקלוט או מדים. מעדויות שמצטברות עליהם, אנחנו יודעים שמשלב מסוים, באמצע קריירת הפגיעה שלהם, הם לומדים לטשטש את עקבותיהם, מתמקצעים במניעת בדל ראייה ממי שפגעו בו. הם לומדים לאיים על מי שרוצה לספר על מעלליהם או מי שרוצה לתמוך באלו שפותחים את הפה.
"פסק הדין של השופטת בן אליעזר דורש מאדם שרוצה לספר שגם הוא נפגע מאלימות לבדוק קודם אם יש לו ראיות ברמה של תיק פלילי נגד מושא הביקורת"
לפני כשנה, השופטת בן אליעזר דיברה באירוע של לשכת עורכי הדין עם יוני ג'ורנו, עורך דינו של עבד נערני. היא ציינה שם כי בפסיקותיה בתחום לשון הרע, היא נוהגת לתת הגנות רחבות לביקורת צרכנית. "קיים אינטרס ציבורי שהביקורת הזאת תהיה ברשת, אנשים נכנסים היום לרשתות כדי לקבל המלצות בתחום הצרכנות", אמרה לג'ורנו.
כך, בעוד צרכנים יכולים להתלונן בחופשיות ברשתות, נפגעי אלימות צריכים לעשות את עבודת הפרקליטות לפני כל מילה שיוצאת להם מהפה בנוגע להיסטוריית הפגיעה שלהם, זאת למרות שהאינטרס הציבורי אמור להיות שלמות גופנית ונפשית לפני תוכן שיווקי. בפסיקה הישראלית, ממש כמו באלגוריתם של פייסבוק, לא מנסים למגר את האלימות, להיפך, צריכים אותה כדי ליצר אדוות של שיח עכור. ככה כולם מרוויחים, חוץ ממי שלומד לסתום את הפה ולשלם.
