נעה שליט, בת 37, עו"סית במרכז שלום המשפחה במרכז הארץ. 

"המרכז שבו אני עובדת נותן מענה טיפולי לנשים וגברים שנמצאים/ות או היו בעברם/ן במערכת יחסים אלימה. תפקידי כולל גם ביצוע הערכות מסוכנות במקרים שבהם יש רושם לסיכון גבוה, וכפועל יוצא מכך הפניית הנשים למקלטים. במקרים שבהם האישה לא מתפנה למקלט, מתפקידי לבנות יחד איתה תוכנית הגנה (הוצאת צו הרחקה, מעבר לדירה נפרדת ועוד). 

הרבה פעמים אני פוגשת נשים ברגעי משבר הכי קריטיים וקשים בחיים. בנקודה שבה, לאחר שנים רבות של עוולות, סבל, בידוד חברתי והיעדר כוחות, קורה משהו שגורם לה להעז לפנות לעזרה. הצעד הזה, לעיתים הצעד שמציל חיים, הוא קריטי ביותר, לכן כה חשוב להיות איתה ברגעים האלו ולתמוך בה בצעד הזה, נגד כל הסיכויים.

אנחנו עובדים ועובדות תמיד בעומס ובדלות תקציבים. תמיד יש רשימות המתנה לטיפול במרכז, תמיד יש פונים, נשים וגברים, שמתקשרים שבוע אחרי שבוע כדי לברר האם יש משהו באופק. ואני נאלצת להגיד להם פעם אחר פעם, שנחזור אליהם. מתי? אני לא יודעת. 

מאז תחילת הקורונה הטלפון לא הפסיק לצלצל. הרגשתי שאני טובעת בשיחות, כאשר כל אחת קשה ומדאיגה יותר מהשנייה. כמעט בכל הפגישות שקיימתי, קיבלתי תמונה של מסוכנות גבוהה, הרבה יותר מהמצב הרגיל. גם המקרים שכבר היו מוכרים, הסלימו. היינו צריכים פתרונות מיידיים, ריאליים. 

למשל לתת לאותה אשה שלא יכולה לצאת למקלט בגלל שהיא מטפלת באמה חולת הסרטן סכום כסף משמעותי לסיוע בשכירות, בלי המתנה ובלי טופסולוגיה משרדית. אך הידיים שלי כבולות. אין לי אמצעים לעזור לה, לא לה ולא לעוד עשרות כמוה שאני פוגשת. עזבו לעזור חומרית, אפילו לפגוש אותה לשיחה אין לי מתי, כי כמה אנשים אני יכולה לפגוש במספר הקצוב של השעות במשרה החלקית שלי (הרי זה תמיד חלקיות משרה)?

אני הולכת עם הסיפורים האלו הביתה, ומקווה שאותה אישה תענה לי מחר לטלפון, שהיא עדיין תהיה בחיים. מקווה שאותו גבר שאזר אומץ וביקש עזרה כי הוא לא שולט בכעסים שלו, יהיה אמיץ בעוד כמה חודשים, כאשר התור שלו לפגישות יגיע, ושבינתיים הוא לא ינהג באלימות כלפי אשתו או כלפי אדם אחר. במצב הקיים נותר רק לקוות.

מאז שאני עובדת סוציאלית, אני כועסת. כועסת מאוד על זה שלאף אחד לא אכפת. כולם, במיוחד אנשי הממשלה, מהללים את אחוות העם ומדברים על היותנו דואגים לזולת. ממשלת ישראל משתמשת בשירותים חברתיים כעלה תאנה שמסתיר את העובדה שאנחנו רחוקים מיליון שנות אור מהחברה הסוציאלית הדואגת לאזרח, כמו שרצינו להיות בשנות השישים. שירותים חברתיים כבר מזמן לא מצליחים לתת עזרה מהותית, אלא רק פירורים.

מאז שאני עובדת סוציאלית, אני כועסת. כועסת מאוד על זה שלאף אחד לא אכפת. השירותים חברתיים כבר מזמן לא מצליחים לתת עזרה מהותית, רק פירורים

אני כועסת גם על מה שעשו למקצוע הזה. כולם אומרים "עבודת קודש" – אני לא יכולה לשמוע את זה יותר. אנחנו לא כוהנים בבית מקדש. באנו לעזור לאדם במצוקתו, באנו לשפר את איכות חייו, פיזית ונפשית. באנו לשנות, ולו בקצת, את החברה. להפוך אותה לחברה טובה יותר, שוויונית יותר (וזה לא מילה גסה). זה לא עבודת קודש – זו עבודה חיונית. זה מקצוע!

לא רק אני צריכה את זה – החברה צריכה את זה. אני באמת מאמינה בזה בכל ליבי. אז למה במצב כזה, אין לי זכות להתקיים ברמה ראויה? איך אני אמורה להמשיך בעבודתי כאשר המשכורת שלי לא מאפשרת לי לשכור דירה וללכת למכולת בו זמנית? 

לפעמים נדמה לי שהממשלה פשוט נותנת למצב הזה להתגלגל, ובינתיים מצטברים תקנים לא מאוישים, ויש פחות ופחות עובדים ועובדות סוציאליים ויותר ויותר עומס על אלו שנשארים בכל זאת. 

כולנו מיכל סלה 

לפני כמה חודשים כולם הזדעזעו מסיפורה הנוראי של מיכל סלה. פתאום זה היה קרוב מדי. לא עוד משפחת שוליים, עניים, עולים, נתמכי רווחה. פתאום זאת הייתה מישהי שיכולה להיות החברה שלי בפייסבוק, אולי אפילו השכנה שלי בבניין. 

אלימות במשפחה יכולה לקרות בכל בית, בכל השכבות הסוציואקונומיות. כל אחת ואחד במהלך חייו/ה יכול/ה להזדקק לשירות שלנו, לכן כדאי לשירות הזה להיות. וכדאי לו להיות מקצועי, עם העובדים שיודעים ואוהבים את עבודתם. השירות הזה, כמו עוד שורה ארוכה של שירותים, הינו חיוני לכולנו.

יצאנו לשביתה בלב כבד, מלא בדאגות. כואב לי ומפחיד לי שאני לא יודעת מה קורה עם המטופלות ומטופלים שלי, שאני לא שם לענות לטלפון. 

המאבק הזה כואב, הוא חותך בבשר החי. אבל הוא הכרחי כי המציאות הזאת לא יכולה להמשיך להתקיים. כמו שאי אפשר לשלוח לוחמי אש לכבות שריפה ללא מים, כך אי אפשר להפקיר את העובדות והעובדים הסוציאליים ללא אמצעים לחיות וללא אמצעים לעבוד. 

כמו שאי אפשר לשלוח לוחמי אש לכבות שריפה ללא מים, כך אי אפשר להפקיר את העובדות והעובדים הסוציאליים ללא אמצעים לחיות וללא אמצעים לעבוד

הביזיון הזה חייב להיפסק. הגענו לתחתית. מפה אין יותר לאן ליפול. אולי בגלל זה יש בי תקווה שהפעם המאבק יצליח באמת. כי אין שום אלטרנטיבה אחרת. מפה זה או לשנות את המציאות או להשאיר את לשכות הרווחה נעולות לצמיתות.