לא נעים לבשר זאת, אבל יאיר לפיד בטווח של 4-5 שנים מעכשיו יסיים את דרכו הפוליטית. זה לא הוא, זו הדמוגרפיה. כלומר זה גם הוא ובעיקר הוא, והדמוגרפיה שמשחקת לרעתו.

לפיד הוא סוס של טריק אחד. מעמדת הפרזנטור באולפן שישי הוא ייחל ותיכנן להיהפך לפרזנטור של המדינה, בלשכת ראש הממשלה. הוא לא חשש גם להצהיר על כך קצת אחרי שהביא את ההישג של ה-19 מנדטים ב-2013. בדרך הוא ישמח לעבור בתפקיד רפרזנטטיבי אחר, שר החוץ, אבל המטרה נותרה בעינה. האיחוד עם כחול לבן והעובדה שבאופוזיציה אין רוטציה, גוזרת את גורלו להיות מספר 2 של גנץ. כן כן, מנהיגות משותפת. ראינו איך זה עבד במחנה הציוני וכמה זה שרד. למעשה, לפיד סיים את תפקידו כמוביל מחנה המרכז, הפריך גם ככה, ברגע שוויתר על הבכורה לגנץ ואשכנזי שעוד צפוי להתחזק.

אבל יותר מכך, לפיד הוא כעת מוקש פוליטי. בפסילתו המפורסמת את הזועביז הוא הרחיק את עצמו מהמגזר הערבי וגזר עמם גת כריתות. את ההישג המסוים בבחירות של כחול לבן במגזר הערבי (35 אלף מצביעים) אפשר לייחס לגורמים אחרים במפלגה. מפלגה נוספת שהצליחה במגזר הערבי, לאור תפקודו והבטחותיו של שר הפנים דרעי, היא ש"ס. מדובר באותו דרעי שלפיד הבטיח שישקם בבחירות הקודמות.

מה שמוביל אותנו לפסילה מקדמית נוספת של לפיד, עליה הוא ודאי מצר עד היום ואף ניסה לפשר ולגשר עליה בעזרת הפרשות חלה ופתק בכותל – וזו פסילת החרדים. ליצמן הצהיר שוב ושוב – שעם לפיד הם לא יישבו לעולם. ולהבדיל מליברמן, מילה שלו זה מילה. הגדולה והייחוד של נתניהו היא היכולת לסגור קואליציות מראש, בעיקר עם החרדים. הפעם הוא אף הגדיל והביא לאיחוד במפלגות הימין, שבלעדיו לא היתה לו קואליציה (בטח אחרי נפילת שקד בנט ופייגלין, והבזבוז העצום של קולות הימין). עכשיו, נכון שהחרדים נחשבים אוטומטית כחלק מגוש הימין, אבל לולא הימצאותו של לפיד בכחול לבן ועם הצעה מוקדמת וטובה יותר מגנץ את אשכנזי, הם לא היו שוללים להחליף צד, כמו שהחליפו בממשלת ברק ורבין.

הערבים והחרדים, כל אחד ושיעור ההצבעה שלו והכוח שלו, הם שני מגזרים שלפיד פסל אפריורית. והם שני מגזרים שבלעדיהם אי אפשר להיות ראש ממשלה בישראל. המתמטיקה לא מאפשרת. לפיד לא חזק במספרים, אז אם ירצה – הלוגיקה. בעצם מעכשיו לפיד החל את ההידרדרות שלו אחורה. הוא כמובן יישאר על הגלגל, אולי בקונסטלציה מסוימת יזכה לתפקיד שר מסוים. אבל מנהיגות השבט הלבן המסתגר, לא תביא אותו רחוק.

ויש גם את העניין עם האופוזיציה. לפיד ממצב את עצמו כיו"ר אופוזיציה בפועל, נשכני, כבר עתה הצהיר ש"לא יישבו עם נתניהו" ושהם הולכים "למרר לנתניהו את החיים". זה מצוין ויש לברך על כך. אבל, בכך הוא גוזר את דינו להיות שמאלני עוכר ישראל. צריך להבין בזירה הפוליטית של עידן נתניהו אתה לא נהיה שמאלן מבחירה – אלא מבחירה של נתניהו לסמן אותך ככה. לא סתם הוא הוצב בראש הקמפיין של הליכוד, כחוליה החלשה עם שיעורי התאמה נמוכים לראשות הממשלה. התנגדות נחרצת למממשלה תהפוך אותו לציפי לבני של אחרי 2009. עמדותיה, כמו גם היום, לא היו אז שמאל מובהק, אבל דמוניזציה של כמה שנים מצד נתניהו וחבריו, בהחלט הפכו אותה לכזו בציבוריות הישראלית.

ואגב לבני, בהחלט ניתן למצוא קווים מקבילים. שני ראשי מפלגת מרכז שאיבדו את הבכורה, זזו אחורה כמספר 2 במסגרת רוטציה, ולאט לאט החלו את נסיגתם בפוליטיקה הישראלית, שקשה לקבל בה צ'אנס נוסף. זה לא יקרה מחר או מחרתיים, אבל סביר להניח שלפיד כבר לא יהיה ראש ממשלה וגם את דרכו הפוליטית יסיים בשנים הקרובות.