הסדרה הכי טובה שאתם כנראה לא רואים בנטפליקס נקראת ״ריטה״. סדרה מדנמרק על מורה באותו שם, שמלמדת כמו שצריך ללמד. באהבה, במקוריות, במסירות אינסופית לתלמידים שלה. כשיועצת בית הספר הממסדית שואלת אותה מה המוטיבציה שלך ללמד? היא לא יודעת מה לענות. אין לה תשובה רשמית או אידיאולוגיה סדורה. בסוף היא עונה: "אני כאן כדי להגן על ילדים מההורים שלהם".

 תשובה חזקה. מהבטן. היא יודעת שההורים, והחברה שבה חיים ההורים האלה – מחנכים את הילדים שלהם יותר מכל מוסד חינוכי שמפקידים בו את הילדים לכמה שעות ביום. היא יודעת שהיא תמיד תשמש כנציגת המוסד החינוכי, והילדים, בכל גיל הם בעצם שייכים להורים שלהם. להורים יש כוח כזה על ילדיהם, שניתן להם מתוקף היותם אלו שהיו שם מההתחלה, על הילדים שלהם. בית ספר מנסה לאזן את המצב המעט דטרמיניסטי הזה (כי תלוי מה המצב של זוג ההורים שנקלעת אליו) אבל לא תמיד בהצלחה. הרבה פעמים גם בכישלון מוחלט. 

הסיפור של חינוך למיניות בריאה לא נכשל במערכת החינוך של ימינו, הוא מעולם לא ניסה אפילו. מיניות בריאה היא לא שיעורי חינוך מיני של פעם. מיניות בריאה קשורה להסכמה, להכרת העונג שלנו, להשפעת הפורנו, לריכוך הלחץ החברתי שקיים עבור בנים ועבור בנות.  

מה שחשוב להבין הוא שקיים לחץ חברתי ״להיות גבר״ או ״להיות (כמו) אישה״ באופן שונה ושווה עבור בנים ובנות. להיות גבר עדיין אומר חוזק, כוח, שליטה ואדישות ולהיות אישה זה משהו אחר. מתי הבן שלכם הפסיק לבכות? למה? מי אמר לו שבנים לא בוכים? הרי זה לא טבעי. בנות ממשיכות לבכות, ולגמרי נהנות מההתפרקות הנפשית הנהדרת שבבכי. איך זה הגיוני?  

בנים נבנים כתמונת מראה לזהות הנשית בגיל ההתבגרות. אחר כך הם מורדים בזה, מעגלים פינות, חלק מחליטים גם להמציא את המיניות הגברית מחדש. אבל בגיל ההתבגרות אף אחד לא אוהב להיות שונה. זה בדיוק מה שקשה בגיל הזה. איך מפתחים אישיות עצמית מבחינה מגדרית, ונשארים בחיים?

מיניות בריאה היא לא שיעורי חינוך מיני של פעם. מיניות בריאה קשורה להסכמה, להכרת העונג שלנו, להשפעת הפורנו, לריכוך הלחץ החברתי שקיים עבור בנים ועבור בנות

בגדול, אישיות עצמאית מתפתחת תוך צפייה ולימוד של מודל החיקוי הקרוב ביותר לילדים, כן כן, אתם. וכשאני אומרת מודל חיקוי אני לא מתכוונת לאיזה מושג אבסטרקטי. בדיוק להפך. הילדים שלכם חוקרים אתכם. בודקים מה הפער בין מה שאתם אומרים להם לאיך שאתם מתנהגים. הם שומעים את השיחות שאתם לא רוצים שישמעו. הם בוחנים אתכם מקרוב ורואים איך אתם מתנהלים עם אנשים אחרים. ילדים גדלים דרך חיקוי ולמידה. הנה כמה שאלות שתוכלו לשאול את עצמכם, כדי להבין לאלו תוצאות החוקרים האלו יגיעו לגביכם:  

שימו לב איך אתם מדברים אחד לשני בבית. איך אבא מדבר על נשים? איך אמא מדברת על עצמה? איך אמא לאבא בהקשר של נשים? אם נגיד הוא מסתכל על מישהי אחרת (האם הוא מסתכל על מישהי אחרת?) מה אמא אומרת? מי מרוויח יותר ואיזה מעמד זה מקנה לו בבית? מה אבא רואה כשהוא לבד?

 וכן, לפעמים פשוט צריך לדבר איתם, במקום נייטרלי, כמו בוגרים. תופתעו כמה הם יסכימו לדבר. וכן, הם רואים פורנו. האם פעם דיברתם על זה? מה ההתרחשות החברתית סביב פורנו? מה הם מבינים מזה? האם שולחים אחד לשני סרטים? מה הילד שלכם מרגיש ביחס לזה? האם בלחץ להיות כמו כולם? 

הילדים שלכם חוקרים אתכם. הם שומעים את השיחות שאתם לא רוצים שישמעו. הם בוחנים אתכם מקרוב ורואים איך אתם מתנהלים עם בן או בת הזוג ואנשים אחרים

הסיפור בקפריסין, הגם שהתברר כלא אונס, היה וחלף לו. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון בקיץ השחור הזה, הרווי באלימות מינית. הסערה חלפה, אבל הילדים שלכם עדיין חיים בתוכה. האם אתם מארגנים להם סירת הצלה?

אף אבא ואף אמא לא רוצים שהילד שלהם יהיה אנס או מתעלל מינית או מצלם בחורה ללא הסכמתה. אף הורים לא רוצים שהבת שלהם תיאנס. אז אם זו נקודת הפתיחה, אז איפה ואיך מתחילים להשקיע בזה? עזרה ממשרד החינוך כנראה תגיע (אם בכלל) מאוחר מדי. אם שר החינוך מדבר על טיפולי המרה אז לחכות שהוא יתקדם למציאות של ימינו יכול לקחת זמן יקר. זמן שאין לנו באמת.

 כמה מכם העזו ודיברו עם הילדים שלהם על מה שקרה בקפריסין? או על האונס הקבוצתי של ילדה בת 11? יש לכם פה תסריט שיחה ומבחן התנהגות אופציונאלי. האם תנסו?