בבוקר שבת ה-7 באוקטובר יצאה חבורה של גימלאים לטיול מאורגן בים המלח. שניים מאופקים, תשעה מנתיבות. הם עברו בשדרות כדי לקחת שני נוסעים, שם היה להם פנצ'ר. הנהג שריף אבו טהא מתל שבע נעצר, הניח את הג'ק, הרים את הגלגל, כשהטילים החלו לשרוק מעל ראשם. הנוסעים, אנשים מבוגרים, חלקם מתקשים בהליכה, מיהרו למיגונית האלקטרונית, שאמורה היתה להיפתח בשעת אזעקה. אבל היא לא נפתחה. גם אם היתה נפתחת, כנראה שזה לא היה עוזר. חמאס הגיעו כדי לטבוח, גם בקשישים.
"צעקתי להם לברוח, אבל איך יברחו? איך ירוצו? אנשים מבוגרים", סיפר שריף הנהג לקרן נויבך בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב', שממשיכה לאסוף את העדויות ולהביא את סיפורי הנוסעים. "שמעתי את העצירה של הטנדר ואז ירי בלי הפסקה. הם יורים ועושים וידוא הריגה. התחבאתי עם עוד מישהי מאחורי הממ"ד, שנינו שכבנו על הרצפה, אחד המחבלים פתח בירי על שנינו, זה עבר ליד הצוואר והאוזן. האישה היתה מלמעלה וכל הדם שלה ירד עלי והוא חירר אותה עם כדורים. אני עשיתי את עצמי מת, לא זזתי".
שריף, הנהג, סיפר שאחרי זמן שנראה כמו נצח, כשהוא שוכב "כמו מת", הוא התחיל לשמוע קולות של אזרחים. "רצתי לתחנת דלק והתקשרתי למשטרה, לא ענו לי, התקשרתי למשפחה וביקשתי שיתקשרו לצבא כי לא עונים לי. זה היה סיוט שלא נגמר. ועד עכשיו, כל פעם שאני שם את הראש במיטה הכל עולה לי שוב, אני לא מצליח לישון. אלו אנשים כל כך טובים, איך עושים כזה דבר? איך?"
מיכל זרביאלוב מראל מאופקים הייתה אחת מאותן גמלאיות שרק רצתה לצאת לנופש בים המלח, יחד עם החברות והחברים. איריס זרביאלוב, ביתה, דיברה איתה בפעם האחרונה ב-06:57 באותו הבוקר. היא רצתה להגיד לה להיכנס לממ"ד, כי התחילו אזעקות. היא בכלל לא ידעה שאמא שלה בדרך לים המלח ושהיא בשדרות. האם צעקה שהמיגונית לא נפתחת ואמרה לה: "לכי לממ"ד, נדבר". זו היתה השיחה האחרונה שלהן. בינתיים באופקים נרצחו 15 מהשכנים של אבא שלה, שניצל בנס אחרי שהמחבלים, לדבריה, "תקתקו לו בדלת".
13 אישה ואיש נרצחו בטבח שנעשה בנוסעי האוטובוס באותו בוקר. נדז׳דה ספרבצ׳יקוב מנתיבות נרצחה יחד עם אחותה נטליה טומייב. "אמא ואחותה היו נשים נפלאות, מלאות חיים, הן היו בגיל של לנסוע וליהנות מהחיים, וזה בדיוק מה שהן עשו באותו בוקר", סיפרה אירית סטרובין, בתה של נדז'דה.
בין התמונות הראשונות שהופצו באותו בוקר ברשתות, תמונות קשות לצפיה, היו תמונותיהם של הקשישים מוטלים על המדרכה בסמוך לתחנת האוטובוס. "זיהיתי מיד שזו אמא ואחותה, לפי הבגדים, לפי מבנה הגוף", אמרה אירית. "אבל רק אחרי תשעה ימים הגיע הזיהוי הסופי. הייתי צריכה להגיע למחנה שורה ושם נתנו לי את העגילים של אמא, היו הרבה שאלות ובכי. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן, אני כל הזמן מחכה שהיא תיכנס בדלת, שהיא עוד תחזור מים המלח. איך יכול להיות שהיא לא תחזור?"
"במשך שעות לא הבנו מה קורה וגם אחרי שהבנו שירו בהם, לא ידענו מה קרה להם", אמרה איריס זרביאלוב. "שישה ימים הסתובבתי בבתי חולים בכל הארץ, נכנסתי לחדרי ניתוח, לא ראיתי בעינים כי רק רציתי למצוא את אמא שלי, זה שישה ימים שהם כמו יום אחד ארוך וביום השישי קיבלנו את ההודעה. שמענו שהגופות שכבו שם שעות ולא היה מי שיפנה אותם ועד עכשיו לא קיבלנו את החפצים שלה, את הטלפון שלה".
ביום השלישי למלחמה הוזעקה לנה ויצמן לבית העלמין באופקים. היא באה מהמרכז וכל הדרך היו אזעקות, "לא חיכו לתוצאות של הדנ"א, הביאו לבית הקברות הרבה גופות, בערך 17 גופות והיה זיהוי-קבורה-זיהוי-קבורה, ללא הרבה אנשים, אחד אחרי השני. קברו אותם בשורה, לא הסכימו לחכות לקהל נוסף, מי שהגיע הגיע, ככה קברנו את אבא". אבא של לנה, איגור קורצוב, היה אחד הנוסעים באוטובוס הגמלאים.
"אבא שלי נולד ב-1950, אחרי מלחמת העולם השנייה, להורים ניצולי שואה וגדל על סיפורי שואה שגם הועברו עלינו. אני רואה במוות שלו תמונה של שואה, ירו בהם מטווח אפס, בכל המבוגרים. הוא היה בן 73 אבל צעיר ובריא, הוא אהב ללכת לטיולים מאורגנים ולמופעים שהוא אהב כל כך. והוא אהב את החיים, במיוחד בארץ ישראל, ככה אני רוצה שנזכור אותו".
בבוקר השבת השחורה, י', חייל מילואים של יחידה מודיעינית מבצעית, היה בביתו. "כששמתי לב שלא קוראים לנו והעסק לא מתקדם, יצאתי ב-7:30 מהבית בידיעה שאני הולך דרומה, אבל אין לי מושג באמת לאן", אמר בראיון ברשת ב'. "התחושה היתה יום כיפור 2, שאני חייב לצאת מהבית, כל הממצאים מהשטח מהזירה הערבית הגלויה הראו לי שיש טבח בקיבוצים ובשדרות. הצלחתי לחבור לכוח של יחידת המסתערבים ונכנסתי איתם".
מאזור ברור חיל הם כבר ראו רכבים ירויים נוסעים לקראתם ואנשים בתוך הרכבים מחפשים גורם הצלה כלשהו שיעזור להם. "חלפנו על פניהם כי היינו חייבים להגיע לשדרות, ואיך שנכנסנו לשדרות מזרח, ראינו מרחוק את מיניבוס הגימלאים".
התמונה ש-י' זוכר היא הרחוב ריק לחלוטין ורק הגופות של 13 הגמלאים מוטלות. זו לצד זו, חלקן זו על זו, ליד תחנת האוטובוס ובסמוך למיגונית. "גופות של קשישים ירויים מטווח קרוב. הבנו מהר מאוד שאין למי להגיש עזרה שם והמחשבה שעברה לי בראש זה: מה קורה פה? כשיש פיגוע בישראל, אז יש מד"א, יש זק"א, יש שוטרים, וכאן כלום. אנחנו מדברים על רחוב שומם לחלוטין, רק גופות לבד. בדיעבד הבנתי שזו התמונה: יש גופות ברחוב, אף אחד לא מטפל בהם, כי אף אחד לא יכול לטפל בהם כי מסתובבים עוד טנדרים של חמאס בעיר, משתוללים וטובחים באנשים".
השעה היתה כבר שמונה וחצי בבוקר: "הבנו שאנחנו מגיעים לזירת לחימה וטבח, הבנו גם שאנחנו לא יכולים לחלוף על פני המקום, שאנחנו חייבים לעצור, אולי אפילו האויב נמצא באזור. ירדנו מהרכבים המבצעיים, נפרשנו בכל האזור, גם המיגונית, גם המיניבוס וזה סוג של קבלת פנים, זה היה הברוך הבא למלחמה שלי.
"ראינו פה את המפלצתיות במלוא עיננו, לנו כלוחמים זה היה מאוד קשה להגיע לזירה הזו, יש משהו באירוע הראשון כי הוא נחקק בך. לצערי ראיתי מאות גופות ודברים מזוויעים, אבל האירוע הזה נצרב באכזריות שלו, לרצוח אנשים מבוגרים בדרך לטיול, זה היכה אותנו בהלם. זה הכניס אותנו להבנה שאנחנו מתעסקים פה עם אויב רצחני".
י' סיפר ללנה בשידור שכוח הימ"ס (יחידת מסתערבים) שאיתו נכנס לעיר המשיך משם לתחנת המשטרה בשדרות ויחד עם כוח של הימ"מ (מג"ב) חיסלו את המחבלים שנכנסו לעיר ולמעשה את אותם מחבלים שביצעו את הטבח בגימלאים: "סגרנו מעגל וחיסלנו את המחבלים במשטרת שדרות. אנחנו וכוח של ימ"מ ביצענו אחריהם מרדף בשטח, הגענו למשטרת שדרות, התחלנו לבצע ירי יחד עם כוח הימ"מ וכל אותם מחבלים שפגעו בגימלאים חוסלו על ידנו במשטרה".
"הייתי בטיול הזה בשבוע הקודם ורציתי לצאת שוב גם באותו שבוע ארור", אומר אלכסיי, מי שהוציא לפועל את הטיול הזה, כמו את הטיולים הקודמים שבהם השתתפה קבוצת הגימלאים. זוהי עבודה צדדית שלו, עוסק פטור. בימות השבוע הוא עובד כשכיר. יש לו כמה נהגים, בכל פעם הוא עובד עם נהג אחר בהתאם לגודל הקבוצה. "יומיים לפני הטיול אחת הנשים התקשרה ואמרה שהיא רוצה להיות בים המלח, ונתתי לה את המקום שלי.
"ביום שבת התקשרה אלי אחת הנשים שהיתה במיניבוס ואמרה לי 'יש טילים', אמרתי תחזרו. אמרו לי שיש פנצ'ר ואי אפשר. אחר כך התקשרו אלי הילדים שלהם 'איפה אמא שלי? איפה אבא שלי? איפה אמא שלי?'
אלכסיי נשבר. "13 אנשים שאני מכיר 10-15 שנה נרצחו, זה קשה. כל השבועיים האלה אני בוכה, רואה את הפנים של האנשים ובוכה. אני לא מצליח לקום מהמיטה. בחברה שאני עובד בה שלחו אותי לפסיכולוג. אנשים אמרו לי שאני חייב למות כי שלחתי אותם למות. כל העיר אומרים זה אלכסיי. קשה לי לצאת החוצה. מישהו חשב שזה מה שיקרה שם? אם היו אומרים שיש התרעות לא היינו יוצאים. מה הטעות שלי? מה עשיתי? איך אני יכול לחיות עכשיו?"
