אתמול בבוקר ארזה ויקה קרפל את מעט החפצים שהיו איתה, לקחה את שתי בנותיה ונכנסה לאוטו, בחזרה לאופקים. את החדר שבו התגוררו במלון באילת השאירו לסיבוב הבא של תושבי אופקים שיצאו ל"הפוגה", אותו פינוי קצר מועד להתאוששות מהטבח שהיה בעיירה בשביעי באוקטובר.
"אמרו לנו שבוע מראש עד ראשון, ובזה סיימנו", היא מספרת, "היה קשה מאוד לעזוב. שקט שם, זו הרגשה אחרת לגמרי, הילדות היו רגועות, זה הכי חשוב. יצאתי איתן הרבה, היינו בבריכה. עוד יום באילת זה עוד אוויר לנשימה. אתמול חזרתי להורים שלי, לשכונת מישור הגפן. רק נכנסנו לאופקים הלב שלי היה על 200. עכשיו כבר לא נצא מהבית".
שכונת מישור הגפן נפגעה קשה בתקיפת החמאס, לאחר ששני רכבים עם חמושים נכנסו אליה וטבחו בתושבים. תושביה נאלצו לפנות את עצמם ורבים מהם, כפי שסיפרנו כאן, מבוגרים ובקושי יודעים עברית, פשוט נשארו שם, סגורים בבתיהם או משוטטים ברחובות הירויים והמדממים כרוחות רפאים.
השכונה משתרעת על שטח נרחב יחסית, וכמעט מקיפה את העיירה. קרפל גרה בצד הפגוע, הוריה קצת יותר רחוק משם. "הילדות היו בסדר עד עכשיו, אבל אתמול היתה אזעקה באופקים", היא מספרת ומיד מתחילה לבכות, "הקטנה נכנסה מתחת לשולחן ולא רצתה לצאת. היא עומדת ואומרת לי 'אמא עוד פעם. עוד פעם'.
"אני לא יכולה להיות פה, אני רועדת מפחד. האזעקה זה כלום, זה השקט ברחובות. אין אנשים, מפחיד לצאת, אף אחד לא מסתובב ברגע שיורד החושך. אני יוצאת עם הכלב ומהר מהר חוזרת חזרה. השקט הוא נורא, נורא".
"שמונה שעות הן שתקו"
גם אם מוקדם לסכם את המחדלים, מיום ליום מתברר שתושבי אופקים ויישובים נוספים הופקרו לא רק למותם, אלא גם לנפשותיהם של מי ששרדו. הממשלה סימנה את קו 7 הק"מ כגבול שמחייב פינוי. אופקים, כמו היישובים המזרחיים במועצה האיזורית אשכול נשארו מעבר לו, והטיפול בניצולים מסתמן כרגע כחלקי במקרה הטוב.
תיאור השיבה הביתה של קרפל הוא שובר לב, אבל כמוה יש אלפים. אנשי מקצוע התריעו וממשיכים להתריע שהאנשים אינם במצב שמאפשר להם לחזור, אך לשווא.
היא בת 29, אם לבת שנתיים ובת חמש וחצי. המשפחה פינתה את עצמה אחרי הטבח, ואחרי ארבעה ימים חזרו לאופקים. בעלה נקרא ביום רביעי שעבר למילואים בגבולות שבמועצה האיזורית אשכול. קרפל נשלחה עם הבנות לשבוע ההפוגה, שהגיע כאמור לסיומו. בכל הזמן הזה היא עצמה לא קיבלה סיוע נפשי בשום דרך. בשיחה היא פורצת בבכי מספר פעמים, וניכר שהיא זקוקה לעזרה.
"באותו יום היו אזעקות, נון סטופ, משהו לא רגיל באמת", היא מבקשת לשחזר, "יצאנו עם הילדים למיגונית כי אין ממ"ד בבית. חשבנו שזהו, הכל טוב, נגמרו האזעקות, נכנסים לגינה ואז שומעים יריות. אני אומרת לבעלי 'מה זה?', הוא אומר 'משהו פה מוזר', אני מוציאה את הראש לראות והוא אומר לי 'תעיפי את הראש יש פה קליעים'.
"רצנו פנימה, השארתי את דלת הכניסה לגינה פתוחה. אנחנו בשיפוצים אז כל הבית מפורק, אין מקלחת אין מים אין כלום. המזל שלנו ששמנו קיר גבס, וזה כביכול החדר הפנימי שלי. מאחוריו ישבנו. ככה היינו 7 או 8 שעות. הילדה עשתה פיפי על עצמה שלוש פעמים ולא יכולתי אפילו לקום להחליף לה (היא בוכה). היתה מכולה בחוץ והם כנראה חשבו שאין אף אחד.
"יצאנו רק ביום ראשון בבוקר. כל הלילה היינו בבית, ישנו על הרצפה, פחדתי לפתוח חלון. אמרתי לבעלי לא לפתוח גם אחרי שנגמרו היריות. שמונה שעות הן שתקו – בחיים לא האמנתי שילדות שלי יכולות לשתוק ככה. כשהלכנו לאוטו הילדה ראתה מחבל מת מול הבית זרוק. הסברתי לה שזה בנאדם רע והרגו אותו אנשים טובים".
רק לאחר שבוע, שבו לדבריה איש לא פנה אליהם, יצאה הצעה רשמית להתפנות מהמקום. "העיריה העלו פוסט במוצש ה-14/10", היא אומרת, "נרשמתי בין הראשונות, אבל השיחות מהם הגיעו בשתיים וחצי בלילה ומי שלא ענה פספס. אמרו לנו שהכל התמלא ולא נקבל. היינו צריכים להילחם על זה.
"עד אז אף אחד לא פנה אלי, שאל איך את, איך הילדים, אתם חיים בכלל? עד היום אף אחד לא דיבר איתי. ראיתי שמפרסמים מספרי טלפון לדבר, את חושבת שכדאי שאתקשר? זה מסובך, אני כל הזמן עם הילדות".
"את נכנסת פה לזירת רצח"
סבה וסבתה של קרפל, בני 75, לא היו בארץ ביום המתקפה, וחזרו אחרי יומיים. הם שבו הישר לדירה ברחוב הגורן, בלב מישור הגפן, ומאז הסבתא, הסובלת ממוגבלות נפשית קשה, לא יוצאת מהבית. "אני מכירה את האנשים מהגורן שנרצחו", אומרת קרפל, "אין למי שנשאר אפילו את האופציה לדבר עם אף אחד. הם לא ברשתות. כל ההפוגות שנתנו – יצאו אנשים שלא היו צריכים, משכונות אחרות, ואנשים שצריכים נשארו שם. אני לא מתקרבת לשכונה הזו. את נכנסת לזירת רצח".
לבית שלהם אינם יכולים לחזור. עבודות השיפוצים נתקעו, ואין להם כסף לבנות ממ"ד, שעלותו לדבריה, כולל האישורים מהעיריה, היא 150 אלף שקלים. זכרון שכניה שנרצחו במיגוניות ובמקלטים לא מניח לה. בזה מסתכמות כרגע השאיפות שלה: "אני רוצה שהמדינה שלנו תבנה לנו ממ"דים, כי לא לכולם יש את האופציה הזאת. אני בחיים שלי לא יוצאת שוב למיגונית, לעולם לא אוציא לשם ילדים. מעדיפה שייפול עלי על הראש קסאם. לא מוציאה אותם".
"אני רוצה שהמדינה שלנו תבנה לנו ממ"דים, כי לא לכולם יש את האופציה הזאת. אני בחיים שלי לא יוצאת שוב למיגונית"
בוועדת הכנסת לפיתוח וחיזוק הנגב והגליל אמר היום גדי ירקוני, ראש המועצה האיזורית אשכול: "לא נוכל להמשיך ככה ונצא לרחובות אם עד סוף השבוע לא יבינו שמועצת אשכול ורוב מועצות העוטף, שחמישים אחוז מיישוביהם בתוך העוטף, הן מקשה אחת. כולם עברו את זה ביחד. אי אפשר להפריד אותנו".
במועצה פינו באופן עצמאי, מבוסס על משאביה ועל תרומות, שבעה יישובים שנמצאים מעבר לקו של 7 ק"מ מהגבול: "מחבלים הגיעו לכל היישובים. וגם אם לא חדרו פיזית לבתים, חדרו לנפש של הילדים. כולם לומדים באותם בתי ספר, הם קיבלו הודעות ווטסאפ מחבריהם בקיבוצים שרוצחים אותם ושורפים להם את הבית. אין שום משמעות יותר מבחינתנו לקו הדמיוני של 7 ק"מ. את הגבול קבע חמאס, לא הממשלה".
גדי ירקוני: "אין שום משמעות יותר מבחינתנו לקו הדמיוני של 7 ק"מ. את הגבול קבע חמאס, לא הממשלה".
"אופקים תמיד היתה ותמיד תהיה סוג ב' של כל מקום", אומרת קרפל, ושוב נשברת, נזכרת במקום שבו אין הפרה ואין אפליה, בדם: "חצי מהחברים שלי נרצחו, בעוטף, במסיבה ברעים, בבתים, במיגיוניות ובאלוהים יודע מה. הייתי תצפיתנית בצבא, 13 תצפיתניות נרצחו על כלום, על כלום, כי הן אמרו והזעיקו ולא היה כוחות בשטח.
"אני לא צריכה להתחנן לראש העיר ושאבא שלי יתקשר ויגיד שיצלם את כל מי שבאילת ורק אז ימצאו לנו מקומות. למה? לא מגיע לנו? אני לא יודעת להגיד. הילדות כל הזמן בסטרס ואני לבד איתן. הדבר היחיד שניחם אותי זה שהן היו שמחות, יצאנו באילת כמה שיותר, כי פה אי אפשר לצאת. שמה היה הכל".