"אני לא הכושי שלכם", סרטו הדוקומנטרי עטור השבחים של הבמאי יליד האיטי ראול פק, הוא פואמה עוצמתית על חיי השחורים באמריקה הישנה החדשה שנראה רלוונטי להכאיב ב-2020. הסרט, שיצא לאקרנים בשנת 2016, משתתף בימים אלה ב״דוקוסטרים״, המהדורה המקוונת של פסטיבל ״דוקאביב״ וניתן לצפייה גם ב-HOT8.
הסרט בוחן את התהוותו של הסטריאוטיפ השחור בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים ומשרטט קווים לדמותו של הסופר והאקטיביסט ג׳יימס בולדווין באמצעות שילוב של קטעי קריינות, סצנות מסרטים פופולריים וראיונות טלוויזיוניים. המוטיבים החוזרים ביצירתו של בולדווין היו תחושות התסכול והזעם הנובעות מהעוולות שגורמים אנשים לבנים לאנשים שחורים והשלכותיו של העוולות הללו על המציאות החברתית והפוליטית בארצות הברית.
פק חוקר בסרט את ההיסטוריה האמריקאית כפי שהיא משתקפת דרך סיפורי חייהם של שלושה מחבריו של בולדווין, שהיו גם מנהיגים בולטים בקהילה השחורה בארה״ב: מדגר אוורס, מלקולם אקס ומרטין לות'ר קינג.
באחת הסצנות בסרט, בולדווין מתארח בתכנית האירוח של דיק קאווט ב-1986. קאווט דן בשאלת אושרם של ״הכושים״. ״אתה בטח מכיר את הטענה הזו״, אומר המנחה לבולדווין. ״מדוע אפרו-אמריקאים, שהשיגו כל כך הרבה במרוצת השנים, אינם מאושרים?״. בקול צלול, מפעים ומפוכח, שיהדהד בראשם של הצופים לאורך הסרט, בולדווין משיב, ״עתידם של השחורים – אם יהיה טוב או רע – תלוי רק בעתידה של המדינה״.
״אתה בטח מכיר את הטענה הזו״, אומר המנחה לבולדווין. ״מדוע אפרו-אמריקאים, שהשיגו כל כך הרבה במרוצת השנים, אינם מאושרים?״
השפה החזותית העשירה של הסרט הופכת כל סצנה שעשויה על פניו להרוות את רצונם של הצופים בהקלה רגעית להצהרה מתריסה ונוקבת. לצד האסתטיקה המהפנטת והמוסיקה הרומנטית שחוגגות את הפאר האמריקאי, פק מטיח בצופים תיעודיים אלימים של מעשי לינץ׳ בגוף השחור. באחד הרגעים העוצמתיים בסרט, המון אמריקאי מגדף ילדה שחורה רק כי העזה ללכת לבית הספר בגפה.
"מישהו היה צריך להיות שם איתה", אומר בולדווין בסרט בקולו של השחקן סמואל ל. ג׳קסון, אולי בניסיון לנמק את התייצבותו מחדש לצד אחיו השחורים ושיבתו אל הטראומה שהיא ארצות הברית לאחר גלות מרצון בת תשע שנים בצרפת ב-1957. ״יש ימים שבהם אתה תוהה מה תפקידך בארץ הזאת ומה עתידך בה״, הוא מוסיף.
כמו במערבון
״אני לא הכושי שלכם״ מתעד את מעגל הקסמים בו שבויה ארה״ב; אמריקה הלבנה ואמריקה השחורה אחת הן, ואת הכיעור אי אפשר להסתיר – גם לא באמצעות ריקודים וחיוכים. העוולות הגזעיות בהן מתמקד הסרט ממלאות את הכותרות באמצעי התקשורת ברחבי העולם בשבועות האחרונים וממחישות את על-זמניותה של יצירתו של הסופר.
ב-8 במאי, כארבע שנים לאחר צאת הסרט, הגבר השחור אמאוד ארברי יצא לריצה בעיר ברנסוויק שבג׳ורג׳יה. ארברי נרצח על ידי שני גברים לבנים חמושים – אב ובנו – שהבחינו בו רץ במהירות וטענו כי הוא ״פורץ״. ממש כמו בסצנת המערבונים הקלאסית שפק שוזר בסרטו, הלבנים הגיבורים רודפים אחרי הזר המסוכן. הם לא מהססים לרגע ושולפים את הנשק. ככה אמריקה לימדה אותם. המאבק האולטימטיבי של טוב מול רע.
מאוחר יותר באותו חודש, הצפר השחור כריסטיאן קופר טייל בסנטרל פארק בניו יורק להנאתו וביקש מאישה לבנה לקשור את כלבה כפי שמצוין בחוק. קופר מצא עצמו תחת מתקפה, לאחר שהאישה צלצלה למשטרה וטענה בקול רועד, ״גבר אפרו-אמריקאי מאיים על חיי״. מה שלא נשמע בבירור באותה שיחת טלפון היה ההסכמה שבשתיקה בין האישה לבין השוטר שעל הקו, כי החשש שלה היה מוצדק.
באותם היום, הסרטון המתעד את חניקתו למוות של ג׳ורג׳ פלויד בידי השוטר דרק שובין במיניאפוליס הוציא את אמריקה מכליה. המחאה הציתה דיון סוער סביב אלימות משטרתית והתפשטה לרחבי העולם, מברזיל, דרך צרפת ועד קניה.
מה השתנה? כלום
בשבועות האחרונים, כשמפגינים מנתצים פסלים של סוחרי עבדים, מדינות אפריקאיות דורשות מאירופה ליטול אחריות על הטבח וגזל משאבי הטבע שביצעה על אדמותיהן ואפילו תאגידים מסירים מוצרים פוגעניים ממדפיהן, נדמה שמילותיו של בולדווין מהדהדות יותר מאי פעם: ״שורש שנאתו של האדם השחור הוא זעם. הוא אינו שונא אנשים לבנים כמו שהוא פשוט רוצה שהם יעלמו מדרכו – ויותר מזה, מדרכם של ילדיו״.
בימים אלה ראוי לשאול: מה השתנה? ובכן, כלום. וזו בדיוק הבעיה.
כמעט בכל קהילה בעולם, אנשים שחורים עדיין נתפשים כנחשלים, נחותים וחסרי אינטליגנציה. גם בקרב פלסטינים רבים בישראל, שהצהירו על עצמם כשותפים למחאה העולמית, שחורים ושחורות נתפסים כפחותים, פסולי חיתון ומקוללים. אפילו בקהילות שחורות, ילד בהיר יקבל עדיפות על פני ילד כהה. תינוקות שחורים משמשים בשר תותחים למוהלים מתלמדים ויהדותם מוטלת בספק.
כולנו הפנמנו את המסר של אמריקה; כולנו זקוקים לאתחול מערכות.
דמותו של בולדווין, שחי בתחושת תלישות מתמדת והיגר לצרפת לאחר שחש כי אין לו עתיד במולדתו, שובה את ליבו של דור חדש של צעירים שחורים. הם נושאי הלפיד ומפיצי החזון, וכמו בולדווין הם לא מבקשים את חירותם – הם דורשים אותה, ובהקדם.