הסופר והמבקר פרופ' גבריאל מוקד מכסה את פניו בידו. ההמולה קשה עליו. מהבוקר הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל. עשרות אנשים מתקשרים, מנסים לבדוק איך הם יכולים לעזור לו. אתמול בלילה התפרסמה עצומה שכותרתה "לא מפנים את גבריאל מוקד לרחוב", ובה סיפר כי הוא נאלץ לפנות את דירתו השכורה. עכשיו הוא עונה לפניות, מנסה להסביר איך הגיע למצב הזה.  

בעודו יושב בכיסא הגלגלים בדירה בשדרות בן גוריון בתל אביב, מוקף במאות ארגזים שבהם טמון הארכיון שלו, שמקיף כ-70 שנות פעילות בשדה הספרות הישראלית, בהם גם את פעילות כתב העת "עכשיו" שהקים, הוא אומר כששפתיו רועדות: "אני בפאניקה. ממוטט. בסוף אני אתאבד פשוט מאוד. עוד מעט יקברו אותי". 

בפסק דין שנתן השופט טל חבקין מבית משפט השלום בתל אביב לפני שישה ימים, הוא הורה כי על גבריאל לפנות את דירתו עד ה-28 באוקטובר ולהשיבה לבעליה, "למרבה הצער ועם כל הקושי שבדבר". הצער והקושי על שום מה? על שום שמדובר בניצול שואה בן 88 שמתנייד בכיסא גלגלים, ושלו זכויות רבות בספרות העברית.  

לפי פסק הדין, מוקד שכר שתי דירות בבניין מבעלי הנכס, האחת שימשה למגורים והשנייה לארכיון שלו, תמורתן שילם סכום של 15 אלף שקל בחודש. מאז פברואר הוא לא שילם את דמי השכירות והחוב תפח לכדי כ-100 אלף שקלים. 

לדבריו, הוא התקשה לשלם את השכירות בשל חוב שנוצר לו ברשויות המסים בטעות, על עסקה שהוא לא ביצע. הוא אמר לבעלי הדירה כי כשיוסר העיקול על החשבון ויוחזרו הכספים שנגבו ממנו – יוכל לשלם את דמי השכירות לבעלים. 

בינתיים, את הדירה בקומה הראשונה של הבניין, ששימשה לארכיון, הוא השיב לבעליה וכעת היא עוברת שיפוץ מהיסוד. המחלוקת הינה על הדירה בקומה השלישית, שבה הוא מתגורר. דירה ישנה מאוד, מוזנחת. המרצפות שבורות בחלקן, השטיחים מאובקים. בחדר אחד מתגורר המטפל הפיליפיני, בכל מקום נערמים ספרים וארגזים. "אני גר בבניין 13 שנה", הוא מספר. "לפני כן, כנער, כשעליתי לארץ התגוררתי כאן. זה היה הבית של דוד ודודה שלי". 

ב-2007 מכר את הדירה. "בגלל לחץ משכנתאות של הבנקים ובגין חובות שנטלתי עבור הוצאה לאור ותפעולו ארוך השנים של כתב העת והוצאת הספרים 'עכשיו', נאלצתי להגיע להסכם שאני מעביר בעלות על הדירה למשפחה ירושלמית – אולם על סמך חוזה לפיו אין לפנותי אף פעם מהדירה כל עוד אני מכסה שכר דירה", כתב בעצומה שעליה חתמו עד כה 1,900 איש. "מ-2007 עד השנה הנוכחית מעולם לא נותרתי חב פרוטה למי שהדירה הועברה על שמם בטאבו". 

קשה לו לדבר. לרגע הוא עושה הפסקה לאוכל. כשידו רועדות הוא מכניס לפיו מעט פירה ואז מבקש מיהודה, המטפל מטעם ביטוח לאומי שמגיע אליו ארבע פעמים בשבוע, להניח עבורו את הצלחת של השולחן. "יש ביטוי שאומר 'מלאו שנותיי'", הוא אומר. "אני לא חושב שאני צריך לחיות כל כך הרבה". 

"התביעה הוגשה לאחר תקופה ארוכה מאוד של הפרות חוזרות ונשנות של השוכר", אומר עורך הדין דניאל פרידילוב. "בכל התקופה שהוא שכר את הנכס מרשי הלכו לקראתו בשל העובדה שמדובר בניצול שואה ובשל גילו. אך בשנה האחרונה חובותיו הצטברו ליותר ממאה אלף שקלים, מה שכבר לא איפשר להם את המשך ההתחשבות בו. בסופו של דבר לא יעלה על הדעת שהם יסחבו על גבם את ההתנהלות מולו. חוב צריך לשלם. הוא בא ומציע הצעה כזו או אחרת, אבל אנחנו כבר שבעים מכל ההצעות שלו לאורך השנים. בית המשפט החליט כמו שהוא החליט, מן הסתם ההחלטה היתה שקולה ומאוזנת לנוכח הנסיבות, ואנחנו מברכים על כך".

"במקום שתהיה תביעה בסדר דין רגיל, התביעה הוגשה בסדר דין מהיר", אומר עורך הדין גיא דנה שמטפל בתיק של מוקד פרו בונו. "הצד השני עמד על כך שעד סוף החודש הוא אמור לפנות את הדירה. למה כל כך מהר? לא יודע. למה הכל חאפ לאפ? לא יודע. אין לנו דרך אחרת, אלא להגיש ערעור". 

"אי אפשר להגיד שאדם שלא שילם בגלל עניינים טכניים צריך להתפנות", אומר מוקד. "אם הם היו אנושיים הם היו מגיעים להסדר איתי. הטענות הן טענות סרק. הם מנצלים את זה. 13 שנה שילמתי הכל. שילמתי הון תועפות".  

אפשר להבין את דרישתם של בעלי הדירה ואפשר בהחלט לכאוב את כאבו של מוקד, ואפשר אולי להעביר במקרה זה את האחריות לידיים של המדינה, שתנסה לדאוג לניצול שואה, בן 88 שאיננו בקו הבריאות, שתרם לתרבות העברית, ותסייע לו לצלוח את גיל הגבורות בכבוד.