"אנחנו לא באים להציל את מערכת החינוך – אנחנו באים להציל את הילדים שלנו"

המחסור החמור במורים המורגש ברחבי הארץ, שעליו התרענו כאן לאחרונה, ואוזלת היד של משרד החינוך בנושא מכניס לתמונה יותר ויותר הורים שהחליטו לעשות מעשה. 

במייל שהוציא לפני כשבועיים וועד הורי בית ספר ניצנים ברמת גן, למשל, נכתב: "מצוקת המחסור במורים, המתקיימת בכלל המערכת בעיר ומחוצה לה, דורשת חשיבה יצירתית שתאפשר למערכת לעבוד באופן מיטבי בתקופה כל כך מורכבת… אין לנו הרבה כיצד לפעול כלפי משרד החינוך בהקשר זה, אבל נוכל ליצור שינוי אצלנו… לפיכך חשבנו לפעול בינתיים ולפתוח סדנאת הכשרה להורי בית הספר, שיהוו ממלאי מקום למחסור במורים הקיים אצלנו".

עינב דלח יו"ר וועד ההורים הבית ספרי שחתומה על המייל, הדגישה כי "אין מדובר בקורס הכשרת מורים, עם זאת מדובר בקורס להכשיר הורים המעוניינים לעזור ויכולים לתת שעות בבית הספר באופן התנדבותי". את הקורס תעביר מנהלת בית הספר והוא דורש בין 4-5 מפגשים בני שעה וחצי, שיתקיימו בשעות הערב. 

פרסומת

"כולנו מסכימים שהמחסור במורים הוא מחדל שדורש פתרון רוחבי", אומרת דלח למקום. "המצב שהגענו אליו דורש מאיתנו ההורים להיות יצירתיים היכן שמשרד החינוך לא נותן פתרונות ולפתור בינתיים סיטואציה שבה ילדים שלנו נשארים בכיתות ללא גורם מוסמך, גם אם מדובר על ממלאי מקום. במקום שהילדים ישבו בכיתה ושוב יצפו בסרט, עדיף שתהיה מולם דמות משמעותית שתעביר להם העשרה, גם אם לא מדובר בתוכן לימודי מן המניין. ההורים אינם אנשי הוראה, אבל יש לנו הרבה ידע ורצון טוב ליישם פעילות משמעותית כזו".

לדבריה, 24 הורים כבר פנו בבקשה להתנדב במיזם. אחד מהם הוא אופיר רגב-אלמוג, ד"ר להנדסה. "אנחנו לא באים להציל את מערכת החינוך – אנחנו באים להציל את הילדים שלנו", הוא אומר. "עד שסוגיית המחסור במורים לא תעלה על סדר היום הציבורי נצטרך לקחת אחריות על הילדים שלנו". 

למה לא להפגין או לשבות כדי להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי? 

"כן, יש מרמור על כך שאני משלם מסים ומצפה שהמדינה תעשה מה שהיא צריכה לעשות, אבל מצד שני בשלוש מערכת בחירות לא דיברו אפילו פעם אחת על נושא החינוך ועל מה התלמידים מקבלים, ולכן אני חושב שאם תתקיים מחאה היא תהיה עקרה. אז אפשר לשבת בבית ולהתלונן על מערכת החינוך ואפשר לקום ולקחת אחריות על החיים של הילדים שלנו – אולי מכאן תבוא המחאה האמיתית". 

"הפעולה הזו מצביעה על חוליה חלשה בתוך המערכת", אומרת סמדר מורס, מנהלת בית ספר נופים בתל אביב (בשנת שבתון). "מערכת החינוך, מתוך שורה של כשלים, מצמצמת אחריות ומגלגלת אותה הלאה, ובכך מפקירה את הילדים לגורמים שאנחנו לא יודעים מה התרומה שלהם במקרה הטוב ומה הנזק שהם עלולים לגרום לילדים במקרה הרע. הרבה פעמים אתה לא יודע מי נכנס לכיתה, איזה יכולות יש לו, מה הוא עושה עם הילדים ובאיזה פעולות הוא נוקט. אין להורה כישורים, יכולות או הכשרה לעמוד מול הילדים שנמצאים תחת אחריות של המוסד החינוכי. אם יקרה משהו כתוצאה מהכניסה של הורה או של כל גורם אחר – ברור שמי שאחראי הבלעדי הוא מנהל בית הספר והוא לא יקבל גיבוי". 

הרשמה בקליק לניוזלטר הכי חם בגיהנום:

Leave this field empty if you're human:

"מרגישים שיש להם יותר כוח"

ב-2015 דווקא החל מאבק נחוש של הורים על כשלי מערכת החינוך, הפעם בסוגיית הצפיפות בכיתות. המחאה שנודעה כ"מחאת הסרדינים", הצליחה לרתום אלפי הורים ברחבי הארץ שהפגינו והשביתו את בתי הספר במטרה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה. המחאה הצליחה לכאורה, כששר החינוך דאז נפתלי בנט הודיע על "רפורמת הכיתה הקטנה", אלא שבפועל הרפורמה שקבעה שבכיתת לימוד יהיו עד 34 תלמידים, כיתות הגבוהות יותר, מספר התלמידים בכל כיתה גדל, על ידי סגירת כיתות ופיזור תלמידים – כך עלה ממסמך שפורסם לפני פתיחת שנת הלימודים הקודמת.  

"אם המחאה היתה מתרחשת כיום האפקט שלה היה יותר חזק", אומרת אורטל שניצר, מיוזמות מחאת הסרדינים ובאותה נשימה מודה כי, "הורים כבר לא יוצאים למחאה בשל נושאים שברומו של עולם. צריך משהו שיזיז להם, שיכאב להם בבטן, כמו שהיה עם הצפיפות בכיתות. מה שכן, אחרי מחאת הסרדינים, שבה בפעם הראשונה 81 יישובים שבתו ויותר ממיליון תלמידים ישבו בבית, הורים מרגישים שיש להם אפשרות לשנות באופן נקודתי בתוך בית הספר. הם מרגישים שיש להם יותר כוח לומר את דעתם וללחוץ על המנהלים". 

מה היה מוציא אותך היום החוצה? 

"אין לי כוח, אלו מאבקים קשים וארוכים. כל הזמן הרגשתי שאנחנו צריכים לאיים על המערכת. במקום זה אני מתנדבת בבית הספר של הילדים שלי ועושה פרויקטים ומאמינה שהורים צריכים להיות כמה שיותר מעורבים לטובת הילדים שלהם. אני לא הולכת להרים שוב את הדגל, למרות שיש הרבה דברים שמאוד מעצבנים אותי".

מה למשל? 

"למשל העובדה שהתלמידים לומדים את אותם תכנים שאני למדתי כשהייתי ילדה. המורים מיואשים, התלמידים עושים מה שהם רוצים ומקבלים גיבוי מלא מההורים שלהם. קשה לי לראות את חוסר השוויוניות בין בתי הספר, שיש הורים שמוסיפים כסף כדי לקנות לילדים שלהם פעילויות העשרה. למה הילדים בבית הספר שלנו, שמגיעים ממעמד סוציו אקונומי גבוה, מקבלים תוכניות לימוד נוספות שילדים מהפריפריה לא מקבלים? צריך להרים על זה קול צעקה. זה לא אמור להיות ככה". 

זינוק של 350 אחוז בתשלומי הורים

מי שהחליט לעשות מעשה הוא פיצי דובינר ממטה המאבק לחינוך חינם שוויוני ואיכותי לכל ילדי ישראל – קבוצת הורים שפועלים לביטול תשלומי הורים ולמימוש חוק חינוך חינם. בין היתר, הם קוראים לסרב לתשלומים אותם הם מגדירים כמס חינוך. "אנחנו לא ניתן יד להפרטת מערכת החינוך ולתשלומי ההורים שמגדילים את הפערים בחברה הישראלית", אומר דובינר.

המחוקק אמנם הכיר בזכות לחינוך חינם במימון המדינה, אבל אישר לבתי הספר לגבות תשלומים מההורים עבור שירותים נוספים כמו סל תרבות, תשלומים עבור תוכנית לימודים נוספת (תל"ן) שאינה נלמדת במסגרת לימודי החובה של בית הספר ותשלומים עבור רכישת שירותים מרצון – השניים האחרונים אינם זקוקים לאישור של ועדת החינוך. לפי מחלקת המחקר של הכנסת, הסתכמה גביית תשלומי הורים במערכת החינוך ב-4.6 מיליארד שקל – גידול של 350 אחוז בשבע שנים. 

"ב-20 השנים האחרונות ילדיי לומדים במערכת החינוך ואני ער לכך שהפערים רק הולכים וגדלים", הוא מוסיף. "בכל פעם ששומעים שיש קיצוץ רוחבי, מדובר בקיצוץ בשעות הלימודים. המערכת נפגעת. לא קרה פעם אחת שבגלל קיצוצים פיטרו מפקחים או פגעו בצ'ופרים למנהלי אגפים – הם פוגעים בילדים".

כחלק מהמאבק, שלדבריו שותפים לו יותר מ-7,000 משפחות בכל הארץ, דובינר מסרב לשלם את תשלומי הורים לבית הספר. "המאבק שלי הוא לא נגד בית הספר – אלא נגד משרד החינוך. אם כתוצאה מכך ילדים לא יצאו לטיולים שנתיים, זה בסדר. הפגיעה בילדים כתוצאה מהפערים החברתיים היא גדולה יותר מהרווח שיקבלו מעוד טיול. 

"ילד שבבתי הספר שלו יכולים לגבות מההורים תשלומים עבור שלוש שעות תל"ן בשבוע ילמד בסופו של דבר שנה אחת יותר מילד שלומד בבתי ספר שלא גובים את התשלום הזה מההורים. זה לא יכול להימשך". 

התל"ן הוא רק חלק מהגדלת הפערים במערכת החינוך בשנים האחרונות. הכיתות הצפופות והמחסור במורים איכותיים במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית, גורמים לכך שהורים רבים חשים שעליהם לממן שיעורים פרטיים כדי לסייע לילדיהם לצלוח את המבחנים.

לפי נתוני משרד החינוך, שפורסמו באחרונה ב"דה מרקר", 41 אחוז מהתלמידים בבתי הספר היסודיים נעזרים במורים פרטיים, וכך גם 45 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים. מנתוני הלמ"ס באותה כתבה, עולה כי הורים משני העשירונים הגבוהים ביותר מוציאים על פעילויות חינוכיות בשעות שלאחר בית ספר 682 שקל בחודש – פי תשעה מהורים משני העשירונים הנמוכים ביותר, שמוציאים על סעיף זה 76 שקל בחודש בלבד. 

הזכות להתערבות

"אי אפשר להתעלם מהעובדה שמעורבות הורים בבית הספר סייעה לקידום המערכת, לאיכות ההוראה ולקידום הפעילות החינוכית. אבל מצד שני היא החמירה את הפערים בין היישובים המבוססים לבין אלו שפחות מבוססים", אומר פרופ' יצחק פרידמן ראש התכנית למינהל מערכות חינוך במכללה האקדמית אחוה. 

האם מעורבות ההורים לא מחלישה בסופו של דבר את המערכת, שבמקום לדאוג לתלמידים סומכת על ההורים שיעשו זאת?  

"מערכת החינוך היא משולש. צלע אחת שלו היא המורים ומשרד החינוך, הצלע השנייה הם התלמידים והצלע השלישית אלו הם ההורים. בלי ההורים מערכת החינוך תהיה צולעת. אפשר לראות שהתלמידים הנמרצים והאמביציוזיים ביותר הם ילדים שההורים שלהם דוחפים אותם ומקנים חשיבות ללימודיהם". 

חוזר מנכ"ל של משרד החינוך מ-2001 קובע כי: "להורים אחריות על חינוך ילדיהם, ויש להם הזכות והחובה להיות שותפים בתהליך החינוכי המתרחש בבית הספר והמשפיע על חיי ילדיהם גם מחוצה לו".

"בתחילה היתה התנגדות עצומה במשרד החינוך למעורבות הורים", אומר פרופ' פרידמן. "המשרד אסר על בתי ספר להכניס גופים חיצוניים למערכת, אבל בהדרגה הם הבינו שיכול להיות שיש בזה תועלת, כי ירד מהם עול לא מבוטל". 

אברום תומר, חוקר מדיניות חינוך וממייסדי תנועת "הדור הבא – הורים למען בחירה בחינוך", שמטרתה לצמצם את הריכוזיות במערכת החינוך – מספר כי מחקרים בינלאומיים מראים את ההשפעות החיוביות של מעורבות הורים בבתי הספר, הן על ההצלחה האקדמית, על הפחתת היעדרויות, שיפור בהתנהגות ועוד. 

לדבריו, מעורבות כזו יכולה לבוא, בין היתר, בסיוע לתכנון של בית הספר בטווח הקצר והארוך, התנדבות בתוך הכיתות, סיוע בשיעורי בית וקריאה משותפת, השתתפות בארגוני הורים ועוד. "זו לא הצלה של המערכת", הוא אומר. "במערכת חינוך בריאה, כפי שקורה במדינות רבות בעולם, הקשר בין בתי הספר להורים אמור להיות מובנה, ממושך וממוסד. אבל למשרד החינוך הישראלי אין אינטראקציה עם ההורים".  

הבעיה עם ארגון ההורים

גם תומר טוען כי המעורבות ההורית מתרחשת בעיקר באזורים חזקים ברמה הסוציואקונומית. "שם ההורים יכולים לאפשר לעצמם להיות מעורבים, ללמד בכיתות, ליזום פרויקטים חינוכיים ולהשפיע על בחירת התל"ן".  ב-70 אחוז ממדינות ה-OECD, הורים שותפים ל"בורד", מועצה מנהלת של בית הספר שיש לה סמכויות בקביעת כוח האדם, תכנים פדגוגיים, מבנה הלימודים וחלוקת התקציב. "אצלנו", אומר תומר, "יש ועד כיתה, ועד בית ספרי וועד של הרשות המקומית שלהם מעט מאוד סמכויות בענייני תקציב או פדגוגיה".

כיום, הגוף שמארגן את כל הוועדים היישוביים הוא "פורום וועדי ההורים היישוביים" שמכהן כארגון ההורים הארצי. מדי שנה נגבה מכל משפחה שקל וחצי לטובת פעילות הארגון, שהוכר על ידי משרד החינוך כמייצג הבלעדי של ההורים בישראל.

 "מתוקף היותו הארגון היחיד, הוא לא חייב להוכיח את עצמו", אומר תומר. "רוב השנים הארגון משתף פעולה עם ארגוני המורים ופעמים רבות כשיש קונפליקטים הוא לא תופס את הצד של ההורים. כדי לתת קונטרה לכוח הפוליטי החזק של ארגוני המורים חייב להיות ארגון הורים חזק שלא ייתן להם לעשות ככל העולה על רוחם".

לטענת תומר הפעילות של ארגון ההורים נשמעת לאחרונה בעיקר בנושא מאבק בתשלומי ההורים. "אמנם אין לנו אהדה לתשלומי הורים, אבל לדעתנו מדובר בהתעקשות על הסימפטום ולא מציאת פתרון לבעיה האמיתית והיא שהכסף לא מועבר ישירות לבתי הספר. אנחנו רוצים לתת אוטונומיה לבתי הספר ובחירה להורים ואפשרות קלה להקים בתי ספר חדשים – כל הדברים שקיימים ברוב המדינות שיש להן מערכות החינוך שנחשבות מוצלחות. באותן מדינות הורים פעילים בבית הספר לא כי הוא יקרוס בלעדיהם, אלא כי הוא מאפשר כר נרחב לפעילות ולעשייה". 

מהנהגת ההורים הארצית נמסר בתגובה: ״הנהגת ההורים הארצית הינה הגוף המייצג והמוכר היחיד של כלל הורי ישראל ועוסקת במגוון נושאים ותחומים למען תלמידי ישראל. הנהגת ההורים הארצית מאגדת נציגים נבחרים מהנהגות ההורים של למעלה מ-100 רשויות, ממטולה ועאג'ר בצפון ועד אילת. נציגי ההנהגה הארצית משתתפים באופן קבוע בישיבות במשרד החינוך ובכנסת. הנהגת ההורים הארצית טיפלה על פני השנים במגוון רחב של נושאים, החל ממחאת הסרדינים, הוספת סייעת בגני הילדים ועד להתאמת לוח החופשות, יישום יום לימודים ארוך, ביטול תשלומי הורים וכמובן הקפאת יישום חוק החינוך המיוחד. וזה ממש רק על קצה המזלג. מצער מאוד שגופים אינטרסנטיים מנצלים את התקשורת בכדי להעלות טענות מופרכות מהיסוד לגבי פעילותה המבורכת של הנהגת ההורים״.

"ההורים ישבו לי על הווריד"

המאפיין הייחודי בישראל לעומת שאר המדינות, היא התערבות הורית שלילית – שבקצה שלה מגיעות כותרות של הורים שתקפו את צוות בית הספר. "הורים תומכים זה נהדר, הצד השלילי הוא הורים שמבטלים את הסמכות המקצועית של המורים", אומר פרופ' פרידמן. "ראיתי באסיפות הורים שנותנים עצות למורה איך ללמד, איך להעביר שיעור, איזה עונש צריך לתת לילדים, איך להתייחס לילד.

"מדובר בערעור של הסמכות. שימשתי בורר במערכת החינוך בסכסוכים בין הורים לבתי ספר ונחשפתי לעוצמת אלימות שהיתה יכולה להרוס את כל המערכת. זה קורה משום שיש תפיסה שהמערכת כושלת ושמי שבוחר במקצוע ההוראה אלו אנשים שלא התקבלו למקצועות אחרים. צריך שהורים יתנו יותר אמון במערכת החינוך ובמורים וזה לא יבוא מעצמו, חייבת להיות פעילות ציבורית רחבה".

"האלימות מגיעה מהתסכול הכללי שמערכת החינוך מביאה אליה אנשי חינוך בלית ברירה וגם הורים בלית ברירה", מסבירה מורס. "ההורה מגיע לבית הספר עם תסכול על תופעה או אירוע, שגם איש חינוך עומד פעמים רבות מולה חסר אונים ונטול כלים וגיבוי. הגיע הזמן שהמבוגרים – הורים ומורים – יבינו שהם נמצאים באותה הסירה אל מול אותם תסכולים ושיפסיקו לקחת את האחריות שהיא אינה לפתחם – אלא לפתחו של משרד החינוך שלא מתמודד עם קונפליקטים כתפיסה ומעביר אותם לשטח".

עד כמה האמון בין ההורים למורים מעורער? ועד כמה ההורים בעצמם פוגעים במעמד המורה מתוך מעורבות יתר? הסיפור של ש' ממחיש זאת. "לפני כמה שנים הגעתי ללמד בבית ספר יסודי בצפון תל אביב, בכיתה ד. הייתי המורה החמישית שהיתה לכיתה. תוך זמן קצר הבנתי למה הקודמות עזבו: ההורים ישבו לי על הווריד. היו עומדים מאחורי הדלת ומקשיבים למה שקורה בכיתה, כל דבר שעשיתי היה מגיע אליהם דרך הילדים. כל שיעור הייתי חייבת לתת משימות לילדים כי זה מה שהם ביקשו. כשהייתי קצת מרימה את הקול כדי להשליט סדר המנהלת היתה קוראת לי לשיחה". 

ש' הרגישה שמישהו כל הזמן מסתכל עליה. "זה היה בלתי אפשרי ללמד ככה. לקראת סוף השנה זה הגיע לשיא, כשהוזמנתי למנהלת לפגישה שבה ישבה גם הסגנית ושני הורים מהכיתה. היא החזירה אותי ללמד עם מורה נוספת. זה היה בלתי אפשרי. בהמשך היא אמרה לי שאם אמשיך ללמד – המקום שלה בסכנה. היא פחדה מההורים. החלטתי לעזוב בסוף השנה. זה היה יותר מדי עבורי. כיום אני מלמדת בבית ספר פרטי. למרות שגם שם ההורים מעורבים, המעורבות היא שונה, מכבדת. יש שיח פתוח ואני נהנית מכל רגע". 

תומר טוען כי מתן חופש בחירה בין בתי הספר להורים יביא לשינוי המיוחל. "אם ההורים היו יכולים לבחור בית ספר, במקום להיות כבולים לאזורי רישום ולבתי ספר מזינים לא היינו מגיעים למצב שבו הורים מוציאים את התסכולים שלהם על בית הספר", הוא אומר. 

"אם ההורים היו יכולים להצביע ברגליים, בתי הספר היו עושים הכל כדי לשפר את עצמם, להחליף ניהול, לעשות חושבים. כשההורים היו בוחרים בית ספר הם היו מתייחסים אליו בצורה חיובית. בינתיים אנחנו נשארים עם מערכת שמנסה בכל מחיר לשמר את עצמה ולא לסגור בתי ספר חלשים". 

"אותם תכנים כבר 60 שנה"

מי שהצביעו ברגליים ובחרו הם אביטל ואורן זוננשיין, שהחליטו להעביר את בנם שחר להום סקולינג. "כששחר היה בכיתה ג' הוא סיפר שמשעמם לו בשיעורים", מספר אורן. "כשניסינו לברר איתו למה הוא אמר שהשיעורים לא מעניינים אותו. אביטל ואני יזמים וחשוב לנו להתאים אות ולעולם החדש. הבנו שבית הספר מלמד את אותם תכנים כבר 60 שנה, בלי ללמד את הילדים לחשוב או להיות סקרנים, ורק דורשים מהם לשנן את החומר. זה לא מתאים ל-2020 ובטח שלא ל-2030, השנה שבה שחר אמור לסיים את הצבא ולצאת לאזרחות". 

אורן ואביטל החליטו לעבוד עם שחר על אנגלית וחשבון ובעיקר על כישורי חיים. "כדי שילמד ערבית מדוברת אנחנו לוקחים אותו לשווקים בעכו ובמזרח ירושלים והוא מתרגל את השפה עם הסוחרים, כדי להבין מה זה כלכלה הוא מצטרף אלינו לפגישות בבנק ובמקום ללמוד גיאוגרפיה בכיתה אנחנו נותנים לו לנווט עם מפה. 

"אנחנו הורים במשרה מלאה", הוא אומר. "הורים שכירים לא יכולים לעשות את זה כי נדרשת מסגרת לילד. בנוסף יש את הפן הכלכלי: אנחנו רוצים לעטוף אותו ביותר חוגים במהלך היום ובוחרים לו צוות הוראה טוב וזה עולה כסף".

המערכת היתה יכולה להרוויח מהורים מעורבים כמוכם, למה לא לשנות מבפנים? 

"המערכת לא רוצה להשתנות. היא עייפה ולא פתוחה לדרכי הוראה חדשות. כשיש כל כך הרבה תלמידים בכיתה למורים אין את היכולת לתת יחס לכל תלמיד ולהתאים לו את התוכנית שלו. גם אם יש מורים שרוצים לשנות, אין להם את הכוח לעשות זאת. בחרנו לא לקטר. אנחנו יוצרים את השינוי אצלנו ולא הולכים לתקן את העולם".