ביום ראשון האחרון הנחתי אירוע לרגל יום האישה במרכז הקהילתי של רמת ישראל, שכונת מגוריי בתל אביב. במקום לפנק את הנוכחות בדוגמיות וצלליות, כמו שנהוג ב"יום האישה" של פעם, במקום לדבר על לייף סטייל או העצמה אישית כמו בתקופות מתקדמות יותר – הגיעו שתי שורדות זנות לדבר על חייהן. הן תיארו את המאבק להציל את עצמן מהתהומות שהביאו אותן לזנות, תהומות שהזנות סחפה אותן אליהם עמוק יותר ויותר.

שיהיה ברור – אין כל רע בעיני בפינוקים, בלייף סטייל, בעצות לשדרוג החיים ובטח לא באופנה (להיפך, ואחד הרגעים הקסומים באירוע היה כשאחת הנשים סיפרה על השמלה שעיצבה לשבוע האופנה שנה שעברה, כחלק מהפעילות של העמותה), אבל הפניית הפוקוס של היום הזה מהעיסוק העצמי, של העצמה בסגנון "תעשי רק מה שאת אוהבת" או "את יכולה לעשות הכל" של מפלגת כחול לבן – לתשומת לב לנשים אחרות, לאלה שהן לא "אני" – היתה בעיני מרכז הכוח של האירוע הזה. רק הבנת המסר הזה יכולה לעזור להפוך אותו, מתישהו, מיום האישה ליום האנושות בגרסה המשופרת שלה.    

עשרות נשים ישבו והקשיבו בנשימה עצורה לסיפור של אותן שתי נשים. הן סיפרו על עשרות לקוחות ביום, על גוף שמכיר רק את המסלול מהבית לנקודה שבה אוספים אותו הלקוחות, על איך הן נהדפות פעם אחר פעם כשהן מנסות למצוא עבודה (ועברן נחשף), ובעיקר על חוסר האמון המוחלט בעצמן, מילדות ועד לנקודה שבה הן מחליטות לעשות שינוי.

בסוף השיחה, שאותה אסור היה לצלם ולתעד בשום דרך, שאלו נשות השכונה שאלות ישירות ביותר ולא היססו לחקור את שתי הנשים על הבחירות שעשו. ביציאה שמעתי שיחות בין השכנות שלי על מה אפשר לעשות, איך לסייע לשבירת מעגל העינויים של הזנות, כל אחת מהתחום שלה. וכך, במקום לבוא ליום שבו יעשו לנו נעים ויחלקו לנו ורדים ויספרו לנו כמה יפות ועצמאיות אנחנו – קיבלנו ערב לפנים, של ייסורים, עוצמה וכוח נשיים. קיבלנו את יום האישה בסימן של מאבק, התפתחות ושבירת קשר השתיקה.

טרור לכל דבר

בשנה שעברה עמד יום האישה בסימן המהפכה של מי טו, מהפכה בינלאומית, חסרת תקדים, שערערה יסודות לא של שנים, אלא של עשרות שנים ואולי הרבה יותר מזה. המהפכה, מונעת על ידי קולותיהן של נשים שחשפו את הסיפורים שלהן, סיפורים של פגיעה מינית ומגדרית, רובן ברשתות החברתיות, אחרות בכלי התקשורת שנפתחו לכך, חלק מהן רק בשביל לתת גב לנשים אחרות שדיברו. זה היה צעד דרמטי בשינוי יחסי הכוחות בין נשים לגברים בעולם. התברר כי כמעט לכל אישה יש סיפור לספר, ושהעולם מוכן לשמוע אותו. מיד אחר כך באה ריאקציה, תגובת נגד, אבל זה חלק מהסיפור של כל מהפכה.    

באותו נושא: אלימות כלפי נשים

משפטים אזרחיים בכיכר העיר: ועדות אמת נגד תוקפי נשים

❘ אביגייל ביטון

ללא התיישנות, חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור – נשים, גברים וגופים ממסדיים יזומנו להעיד בבתי משפט שיוקמו על אלימות נגד נשים, במטרה לפתור את הבעיה מחוץ למערכת המשפט. יוזמה חדשה שתעורר הרבה מחלוקת יוצאת היום לדרך

מי הן הנשים שנקשרות לגדרות ושוכבות בשלוליות דם בכל פעם שעוד אישה נרצחת?

❘ ניצן פינקו ועינת פישביין

"זו הולכת להיות המחאה הכי גדולה שהייתה כאן", משוכנעת אנה קליימן, אחת המייסדות של הארגון הפועל במסגרת תאים נפרדים בפעולות גרילה. "אנחנו מתכננות להיות פה עד שנוציא את הקול והנשמה שלנו", מבטיחות הפעילות

טען עוד

אם נדמה היה בשנה שעברה שהגענו לשיא, ומכאן נמשיך לנוע על מישור מסוים, הרי שהשנה הנוכחית הביאה הפתעה גדולה ושיא נוסף שאי אפשר היה לדמיין קודם לכן. זוהי השנה של מחאת הנשים הגדולה ביותר שהיתה בישראל, שנה של חקיקה מתקדמת בנושא נשים, וגם של מחיר עצום – חשיפת ממדי האלימות כלפי נשים, בנקודות הכי קשות שלהם: רצח נשים, והשימוש בנשים בזנות. שתי נקודות שבהן הגוף הנשי הוא כבר לא רק אובייקט, להטרדות או לפגיעה מינית, הוא נרצח או נהרס עד היסוד בשל צורך בעליונות, בכוח ובשליטה.

26 נשים נרצחו על רקע מגדרי ב-2018, עוד שתיים מאז תחילת 2019, וממשלת ישראל מסרבת לקחת על עצמה אחריות ולמנוע את הרצח הבא. זה מספר ומאבק שצריך להדהד ביום האישה הזה. אבל השנה אנחנו כבר יודעות שמדובר בטרור לכל דבר, טרור מגדרי, ושזה לא יכול להימשך ככה, והשנה תיאלץ הממשלה – תהיה אשר תהיה – לתת פתרונות אמיתיים, או כמו שאנחנו קוראות לזה: תקציבים.

ומצד שני, כנגד כל הסיכויים, ביום האחרון של 2018 אישרה הכנסת את החוק להפללת לקוחות זנות, שהופך את צריכת הזנות באופן רשמי לפשע, ושבועיים לאחר מכן, אישרה הממשלה תוספת של 90 מיליון שקל לשיקום שורדות זנות. לאט לאט המאבק נושא פירות, או כמו שאנחנו קוראות לזה, תקציבים.

בחזרה למרכז הקהילתי בשכונה שלי ולמה מוטל עלינו, דווקא ביום חגנו – אולי כמו בהגדה של פסח – לשבת באולם חשוך ולשמוע סיפורים קשים מנשוא של נשים ששרדו זנות? אולי כי בכל דור ודור, אנחנו מתמודדות עם אותה אלימות מגדרית, ברמות שונות, בהתנגדות, ודווקא אם נסתכל על נקודות הקצה שלה, על ביטוייה הכי מזוויעים, זה מה שיציל את כולנו. כי רק אם נלחם לצד אחיותינו, הנרצחות, המושלכות לעולם של אלימות, הנאלצות לחיות תחת דיכוי מיני או אחר – נוכל להבטיח גם לבנות ולבנים שלנו עולם אחר, שאולי לא יהיה נקי לגמרי מאלימות, אבל מתנגד לשתוק כשנשים נפגעות ומבין טוב יותר מה זה שוויון.

• האירוע נערך במסגרת שבוע "במלוא הדרה" של מינהל קהילה תרבות וספורט של עיריית ת"א. כל ההכנסות מהאירוע הוקדשו לעמותת "הופכות את היוצרות".
• איורו של עמית טריינין נעשה לכבוד יום האישה הבינלאומי עבור המכללה – Her Academy ומבטא את את חלומה של מ. אישה כבת ארבעים שעדיין חיה במעגל הזנות וחולמת על ״שקט, בית, צחוק בבריכה וביחד". האיור נעשה בדיו וגאפר טייפ ויוצג בהמשך החודש בתערוכה שכל העבודות בה ימכרו למען מתן השכלה לנשים במעגל הזנות. התערוכה מתקיימת במסגרת שיתוף פעולה של המכללה – Her Academy וחברת Dream.me.