בימים כתיקונם, הודעה משותפת של יושבי ראש ומנכ"לי הבנקים פועלים, לאומי, מזרחי טפחות, דיסקונט והבינלאומי היא דבר שיכול להכניס את מרבית תושבי ישראל להתקף חרדה.
מה הם זוממים עכשיו, ישאל את עצמו גם מי שאינו גיא רולניק: תיאום עמלות? פריצת תקרת שכר הבכירים הדל של 3.5 מיליון שקל בשנה? תספורות לטייקונים? מקלחות לרגולטורים? העלמות מס באמריקה? מה עוד לא נתנו וניתן?
"אנו תומכים ביוזמת הנשיא", קראו היו"רים והמנכ"לים לציבור מוכה הריבית והעשוק עד לשד עצמותיו, "וקוראים לביצוע רפורמה במערכת המשפט בהידברות ובהסכמה רחבה, שתשמור על אחדות העם ותבטיח שמירה על ישראל יהודית ודמוקרטית והמשך שגשוג של כלכלתה".
נכון ש"המשך שגשוג כלכלתה של ישראל" נראה אחרת ממשרדי הבנקאים ומשיכוני הדיור הציבורי, אבל איך אומרים בימינו, כשהראש שלך בתוך לוע הנמר – את לא בודקת לו את מצב השיניים, וגם לא מתעמקת בשאלה הראש של מי נמצא בפנים לידך. הנה, תסתכלי רגע לצד שני:
"זוהי שעת חירום לכולנו: לתקשורת החופשית בישראל, לעיתונות האלקטרונית והכתובה גם יחד, לעיתונאים כולם", האיש שאמר את המילים האלה לפני שבועיים הוא לא אחר מאשר מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס, האיש שאחראי למכונת החדשות המפלצתית תומכת השלטון והנשענת על ההון, שבין היתר סייעה לכינונה של הממשלה הקיצונית הנוכחית.
וייס אמר את הדברים בכנס חירום של ארגון העיתונאים והעיתונאיות לתמיכה בתאגיד השידור "כאן" אל מול איומי הסגירה של שר התקשורת שלמה קרעי, לצד איילה חסון ("אסור שרק בעלי הון יחזיקו בכלי תקשורת" – אף מילה על ערוץ 13 שבו היא משדרת ומפארת את השלטון), כשאת הקו ממשיך אבי ניר מנכ"ל קשת, כולם עומדים שכם אל שכם עם מאות אלפי המפגינים ורק שוכחים לספר שהם לא החברים של הציבור, הם אלה שמולם הציבור נאבק, כמו שאמרנו – בימים כתיקונם.
לא רק ההון והעיתון הפכו לידידי המאבק, גם החלקים בשלטון שבימים אחרים היו נחשבים מסוכנים וקיצוניים, חובבי עונש מוות, שונאי ערבים ומהגרים, סוגרי שערי הכניסה לישראל בפני פליטים, מקצצי קצבאות – הם פתאום אחים לנשק. ואם לא די בעמדות גזעניות לייט (ככה זה כשבן גביר סמוטריץ ואלמוג כהן מעלים כל בוקר את הרף), הרי שאנשים כמו אהוד אולמרט, מאיר שטרית ואהוד ברק מסתובבים בגולדן רינג של במת המחאה כמו סטארים של טוהר המידות.
עכשיו תראו, קשה להתלונן ברגעים כאלה, כשה-D9 מטפס, האקדח מכוון לרקה, רוקו של הנמר מטפטף על המצח ושאר קלישאות אולפנים החוזרות על עצמן במעגל. קשה וגם לא מאוד פופולרי. האחדות החדשה בעם (כלומר בחלק ממנו שמתנגד למהפכה המשטרית) היא נדרשת, וראינו היטב מה קרה כשגורמים רחוקים פחות זה מזה בתפיסת עולמם דאגו להתבדל וסרבו לשבת יחד למען מאבק משותף.
הרפורמה המשפטית האלימה, ששומטת את הקרקע מתחת לרגלי כולנו, מביאה את הציבור הישראלי המתנגד לה לייצר בריתות מכל מיני סוגים. ישראל העשירה, המשכילה, הלבנה, עומדת עכשיו על רגליה, ונאבקת לשם שינוי לא עבור הפריבילגיות הישנות נושנות שלה, אלא עבור כלל הציבור.
ישראל העשירה, המשכילה, הלבנה, עומדת עכשיו על רגליה ונאבקת לשם שינוי לא עבור הפריבילגיות הישנות שלה, אלא עבור כלל הציבור
הדמוקרטיה הישראלית היא עניין של כולם, השכבות המוחלשות והפריפריות מכל הסוגים זקוקות לה עוד יותר מהעשירונים העליונים, ואם העליונים הם אלה שיש להם את כוח הכסף, הזמן, המילים, הון אקדמי, חברתי או כל משאב אחר שצברו במשך השנים – הם מחויבים לרתום אותו למען הכלל.
אבל אסור לשכוח ולו לרגע: המאבק הזה ייגמר יום אחד, נתפלל ונלחם שייגמר בהצלחה בעזרת כל מי ומה שיכול לעזור. ואז יגיע היום שאחרי המאבק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע ליום הזה כשוויתרנו על כל מה שנאבקנו עליו והאמנו בו קודם לכן, בעבור אחדות המאבק על שלדה של הדמוקרטיה.
לפני כשבועיים העלנו במקום הכי חם מונה כריתת עצים, שמאפשר לציבור לא רק לדעת כמה עצים נעקרים בישראל, אלא גם להגיש התנגדויות כשהם עדיין עומדים על הגזע. קורא אחד כתב לי בתגובה לציוץ "אוהב אתכם, אבל אין קשב", והוסיף גיף חמוד של באז שנות אור הודף משהו באומרו "but not right now!" (אבל לא עכשיו!). עניתי לו: "אוהבות בחזרה. מה נעשה כשמלחמה אחת תיגמר ונגלה שבכל השאר הפסדנו?"
אין שום דרך להניח הצידה אג'נדות אחרות, כפי שדורשים חלק מהמפגינים מנושאי דגלי פלסטין. אם לא נילחם כרגע נגד הכיבוש, פינויים מדיור ציבורי, כריתות עצים – לא יהיה על מה להילחם אחרי זה. כשאנחנו מסתופפים שכם אל שכם עם אנשי ההון השלטון העיתון וכן, גם העליון, חייבים לזכור שהמאבק שלנו בסופו של דבר הוא מולם, גם על מערכת משפט מתוקנת וטובה יותר (פשוט תיקונים אחרים לגמרי מאלה שמציעים רוטמן ולוין) – כי זו הקיימת לא נותנת מספיק צדק לאלה שהכי זקוקים לו. צריך ואפשר לסתום את האף למען המטרה המשותפת, אבל חייבים לזכור: מה שמסריח פה, זה לא רק הבל פיו של הנמר.
