על פניו, היתה עדותו של השוטר שירה בסלומון טקה ז"ל ללא דופי. הוא הגיע מוכן, רגוע, רהוט ומיטיב להתבטא. תיאר היטב את הסיטואציה הקשה שהיה בה – מעולם לא הכינו אותו לתפקד מבצעית כשמשפחתו עומדת לידו – ואפילו עורר רגש כשדיבר על תפקידו של שוטר והמחויבות שלו עצמו לתפקיד: "זה טבוע בך", אמר, "הדם שזורם בך הוא לא אותו דם. התחושה שאתה בשליחות, אתה בא ועוזר ועושה, זה חלק ממני".

"למה לא ברחת כשראית שהאירוע מסלים?" שאל אותו סנגורו, עו"ד יאיר נדשי, אחרי שסיפר שהאמין שלא יצא משם חי, והשוטר השיב: "זה לא חלק מהדי.אן.איי".

רק דבר אחד לא אמר השוטר, וזה הדבר היחיד לו ציפו ביום הזה בני משפחת טקה והפעילים שמקיפים אותם: "סליחה". אתמול היתה הפעם הראשונה שבה השמיע את קולו השוטר היורה – שפרטיו אסורים בפרסום והוא מעיד כשחבריו מסתירים אותו מהקהל באולם – מאז תחילת המשפט לפני שנה כמעט. הוא דיבר אמנם במהלך שחזור הירי בזירה, בנוכחות השופט זאיד פלאח, אולם עיתונאים ופעילים הורחקו משם. לכן, העדות שלו בחקירה המרכזית מטעם ההגנה, אמורה להיות עבורו הבמה שעליה יוכל לפרוש את האמת, כפי שהוא רואה אותה.

כשהסתיימה החקירה המרכזית והחלה הנגדית, פנה אליו התובע עו"ד רונן יצחק, המייצג את מח"ש והמדינה יחד עם עו"ד ליאת יוניניאן: "אתה רוצה להגיד משהו למשפחה, להצטער על מותו?" 

"המזל הרע שלו היה המזל הטוב שלי", ענה השוטר. "אם הוא היה חי, אני לא הייתי עומד פה היום".  

השופט פלאח התערב: "לדעתך רק אחד מכם יכול היה לצאת חי מהאירוע?" 

"חד משמעית", הוא השיב. 

עו"ד יצחק מנסה שוב: "אתה רוצה לפנות למשפחה?"

השוטר: "זה לא המקום. תמשיך". 

"רצינו שהוא יבקש סליחה", אמרה וובג'יג' טקה, האם, ביציאה מהדיון. "אנחנו מסתכלים עליו כעל בנאדם ולא כועסים עליו. רק רצינו שיגיד שהוא מצטער".

זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת נפגעי עבירה, שיודעים שדבר לא יחזיר להם את יקיריהם או יכפר על הפגיעה בגוף או בנפש, מבקשים אך ורק הכרה בכאבם. אם היתה שמץ של אינטליגנציה רגשית במערכת שמייעצת לשוטר, בראש ובראשונה נדשי שצמוד אליו מיום הירי, היו אומרים לו – תגיד סליחה. בעצם לא צריך סליחה, רק תגיד שאתה מצטער. שפעלת בדרך היחידה שיכולת, ואתה לא אשם, אבל אתה מצטער שסלומון מת.

איומים אינטנסיביים

מתיחות מלווה את כל הדיונים במשפט השוטר היורה. המשפחה מגיעה טעונה, השוטר מוסתר על ידי חבריו ולא משנה כמה שעות הדיון נמשך, עורך דינו מחמם את האווירה בתיאור האיומים עליו מחד והסכנה שנשקפה לחייו מטקה וחבריו מאידך. אתמול היתה האווירה מעט יותר רגועה. 

משפחת טקה הגיעה לדיון לראשונה מלווה בעו"ד מטעמה, אסי פיסו מתכנית סנ"ה לנפגעי עבירה, שתיווכה עבורם אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר המקפידה להתייצב עימם לדיונים. עו"ד ציון אמיר, שיצא בהצהרות חגיגיות לאחר הירי כי הוא מייצג את המשפחה – לא הגיע ולו לדיון אחד. בדיון נוכחים קציני משטרה רבים, שבאו ללוות את השוטר, ביניהם אושרה אסף מהארגון לזכויות השוטרים, שאומרת שהיא נמצאת באולם במקום המשפחה ובעיקר אשתו, שלא יכולה להגיע בגלל האיומים. 

דווקא העיתונאים, שמילאו את בית המשפט לכבוד עדות השוטר, הגיבו בזעם בתחילת הדיון, כשהשופט נכנס לאולם והורה לכבות מצלמות, מבלי שהצליחו לראות את הנאשם ולצלמו. התרגיל הזה חוזר על עצמו דיון אחרי דיון – הנאשם מוכנס לאולם דקה אחרי השופט, כדי להסתירו. "יש דבר כזה שנקרא פומביות הדיון", התרעם אחד הכתבים, והשופט פלאח הסכים לצאת מן האולם עד שהשוטר הוכנס. הוא צולם, במסיכת קורונה, מוקף מאבטחים, והצלמים יצאו.  

שוב נעמדו חבריו/מאבטחיו להסתירו, אלא שהפעם יצא עו"ד יצחק נגד ההסתרה על דוכן העדים: "אין מצב שיגנו כך על הנאשם שאני לא יכול לראות אותו. הייתי במשפט של ראש ממשלה ודבר כזה לא ראיתי". עו"ד נדשי הסביר שהם חוששים שמי מהפעילים יצלם בצורה לא חוקית ויפיץ את תמונתו של השוטר ברשתות. השופט מקבל את עמדתו ושני שוטרים עומדים צמוד אליו כל העדות ומנסים להסתירו.

שוב נעמדו חבריו להסתירו, אלא שהפעם יצא עו"ד יצחק נגד ההסתרה על דוכן העדים: "אין מצב שיגנו כך על הנאשם שאני לא יכול לראות אותו"

"האיומים שהיו כלפי וכלפי המשפחה שלי היו מאד מאד מאד אינטנסיביים", העיד השוטר, "אפילו הבית שבו גרתי היה מאובטח כדי שאגור בו, מחשש שישרפו אותו. בתקופה של החופש הגדול שהינו במקום מסתור, חיפשנו אלטרנטיבה ועד היום לא חזרתי לדירה שלי. מעבר זה שאיימו עלי והפרו צו איסור פרסום ואיחלו מוות לי ולילדים בצורה מאד אכזרית, איכשהו הצליחו להגיע לטלפון של הבת שלי. אני לא מכיר בנאדם שיכול לאחל לילדה בת 7 שיאנסו אותה. זה החבילה שקיבלתי, בגדול".

"יריתי לנזק מינימלי"

כשהשוטר מתבקש לתאר את האירוע ביולי 2019, הוא מדלג הישר אל הרגע שבו מגיע טקה לזירה, למרות שזה קורה אחרי עימות עם שלושה נערים אחרים, שהם אלה שניסו לפי הטענה לסחוט נער רביעי. טקה, חשוב מאד לזכור, כלל לא נכח באירוע הסחיטה המדובר.   

"עד לאותו רגע הכל היה בשליטה, הם שיתפו פעולה, הוציאו דברים מהכיסים כשביקשתי", מתאר השוטר, "כאשר הגיע המנוח היתה תפנית בעלילה, סוג של רוח גבית. פנה אלי, מי אתה, מה אתה עושה פה, כשדיבר הרחתי ממנו ריח של אלכוהול. הוא משך אליו תשומת לב שלהם. הבנתי שהאירוע מסלים וזה הוכיח את עצמו.

"מעולם לא קרה לי שאני יוזם ניתוק מגע והולכים אחרי, מקללים, מצלמים ובהמשך רוגמים באבנים. שום דבר לא הפריע להם, הם המשיכו בניסיון הלינץ הזה, ככה אני קורא לזה. גם כששלפתי אקדח לא הפסיקו. באמת באמת לא רציתי ששערה מראשו של המנוי או אחר תיפול. לכן יריתי כמו שיריתי, לנזק מינימלי". 

נדשי מקריא לו מתוך כתב האישום והשוטר אומר: "כל הטיעונים בכתב האישום נועדו להקטין את מידת הסכנה כלפי. לא פסעתי כמו שהולכים בים או בשמורת טבע, אני רצתי. הייתי מוקף על ידי חבורת נערים, שהיו תחת השפעת אלכוהול כפי שיודעים היום, המנוח היה גם תחת השפעת סמים כמו שיודעים היום, הם ידעו שאני איש משטרה וכל מה שעניין אותם היה להוריד אותי. מכאן המרחק אל המשפחה שלי היה קצר". 

"התרשלת?", שואל אותו נדשי (כתב האישום הוא על הריגה ברשלנות, שדינה עד שלוש שנות מאסר). 

"לא פעלתי ברשלנות", אומר השוטר, "את מה שקרה לא יכולתי לשער, שנתז ישנה כיוון – אבל רשלנות לא היתה פה".

השופט פלאח: "למה לא ירית לחורשה או באוויר?" 

השוטר: "אלמנט הזמן היה קריטי, לא היה לי זמן לעצור ולחפש לאן לירות. אתה לא יורה באוויר בשטח אורבני – זה מסכן אנשים, היו שם ילדים במסיבת יומולדת ליד. לא יכולתי לאבד קשר עין איתם ולכן יריתי כמו שיריתי".

נדשי: "ירית סמוך מאד לרגלי המנוח וסיכנת אותו סכנה ממשית". 

השוטר: "הסכנה הממשית היתה כלפי! רגמו אותי באבנים. יכולתי לירות למרכז מסה (לגופו – ע.פ) ולא עשיתי את זה. יכולתי. הייתי בסכנה. ולא עשיתי את זה". 

השוטר מסכם את עדותו בהבעת חוסר אמון במח"ש ובפרקליטות שלדבריו, "נכנעו ללחץ הציבורי".

חיפוש על הנער האתיופי

בגלל קוצר הזמן התקיים רק חלק מהחקירה הנגדית, אולם היא תימשך עוד שני דיונים מלאים, של כמה שעות כל אחד. בזמן המועט שהיה להם הדגימו עורכי הדין יצחק ויוניניאן איך יראו הדיונים הבאים.

גרסתו של השוטר אינה מספקת אותם, בלשון המעטה. הדילוג של השוטר על הדקות לפני שהגיע טקה למקום נעצר והוחלף בחקירה דקדקנית של יצחק, שבו הוא מעמת את השוטר עם הטענה שפעל לא כחוק מהרגע הראשון שנכנס לזירה. 

לטענת יצחק, עצם התשאול של קטינים ללא אישור הורים או יידוע בזכויותיהם כחשודים (למשל הזכות לעו"ד) היא לא חוקית, והדרישה מאחד מהם לרוקן את כיסיו (כדי לבדוק האם לקח מהנער 50 שקלים) היא חיפוש לא חוקי. השוטר מודה שלא עצר אפילו לחשוב על זה. 

לטענת יצחק, עצם התשאול של קטינים ללא אישור הורים או יידוע בזכויותיהם כחשודים היא לא חוקית. השוטר מודה שלא עצר אפילו לחשוב על זה

יצחק: "זה שלא אמרת לנער שהוא חשוד וזכאי לעורך דין – זה לפי החוק?" 

השוטר: "לא ראיתי את זה כחקירה".  

"זה לא מכוונה רעה", מרגיע יצחק, "אתה לא הכרת את החוק. אני מאמין לך לגמרי שכל מה שרצית בשלב זה ואמרת גם לפני שנה – נכנסת לפעולה כשוטר וזו חובתך החוקית והמוסרית. אני יודע שרצית רק טוב. אבל היום כשאני מספר לך מה אומר החוק, אתה מבין שזה לא לפי החוק? האם היום היית פועל כפי שפעלת?" 

"יכןל להיות שהייתי מקפיד יותר", אומר השוטר.

יצחק: "אחרת אתה עובר על החוק".

"מבין", אומר השוטר.

ואז, כשכולם נרגעים לרגע, שואל אותו יצחק למה עשה חיפוש דווקא על הנער האתיופי.

הדיון נעצר כאן, אבל זוהי אחת הפעמים הבודדות, אולי הראשונה בישראל, שבה עולה בבית משפט באופן רשמי שאלת הפרופיילינג – שיטור יתר של בני העדה, בשל צבעם. הבחירה של יצחק ללכת על הקו הזה היא מפתיעה, לאחר שנראה היה שהתביעה תתמקד בשאלת הרשלנות בשימוש בנשק (ירי לאדמה לעומת ירי לאוויר), ולא בשאלה למה בכלל נשלף, ומה הקשר בין ההחלטה להוציא נשק לעובדה שהשוטר עמד מול שני בני נוער ממוצא אתיופי, ושניים לבנים. אי אפשר יהיה להתעלם מזה בהמשך המשפט.  

מחוץ לאולם מתגלה בין קציני המשטרה סנ"צ אריה דורון, ראש מדור קהילה אתיופית במטה הארצי. הוא משוחח עם אחותו של טקה ואף מתחבק עם אביו, וורקה, ובלחש מנסה לשכנע את שניהם לשלוח את הבת לשרת במשטרת ישראל. "קשה לי אפילו להסתכל על המדים שאתה לובש", היא עונה לו בכנות, והוא מבטיח שהכל אפשר לשנות. 

"כולם מדברים ומדברים", אומר אחד מחברי המשפחה בזמן שהוא עוזב את האולם, "השאלה היחידה היא אם בעקבות המשפט הזה שוטרים יבינו שאסור להם לפנות בשאלות וחשדות ותחקורים וחיפושים כלפי נערים אתיופיים שלא באים להם טוב בעין, או שהכל ימשיך אותו דבר".