כל מי שנכח הבוקר באולם 302 של בית משפט השלום בבת ים, כולל השופטת שרי סנדר מקובר שזו הפעם הראשונה שהיא עוסקת במקרה, הבין שהמקום רותח. כל מילה שתאמר באולם היא כמו קליע של רובה, כל פליטת פה יכולה להבעיר אותו. הדיון הקדם משפטי בתביעת הנזיקין שהגישה משפחת סלמסה על מותו של הבן יוסף ב-2014, לכאורה הליך משפטי לא מאוד משמעותי, הוא הסיכוי האחרון של המשפחה לקבל הכרה ממסדית במה שאירע. בתביעה הזו היא תולה את כל התקוות. 

המשפחה תובעת היום מהמדינה חצי מיליון שקלים על "תקיפה, אפליה וכליאת שווא" של יוסף ז״ל, וכן פיצוי (אותו תקבע השופטת) על הנזקים הבריאותיים, הנפשיים והכלכליים שנגרמו להורים ולאחים והוצאות משפט. "לא רצינו להגיע לתביעה אזרחית", אמרה האחות בנצ'י סלמסה, "אבל לא הצלחנו להביא לחקירה פלילית נגד השוטרים ששיקרו". 

יוסף סלמסה הותקף בידי שוטרים במארס 2014, בעת שישב בגינה בבנימינה לא רחוק מביתו. השוטרים טענו בהמשך כי חיפשו חשוד בפריצה עליה דווח, אולם הפריצה לא נחקרה מעולם וסלמסה לא הואשם בדבר. הם חישמלו אותו בטייזר ולקחו אותו כפות לתחנת המשטרה, שם הושאר בחצר במצב קשה. משפחתו מצאה אותו ככה, והוא הובא באמבולנס לבית החולים. לאחר ששוחרר שקע בדיכאון, הפסיק לעבוד ולצאת מהבית. בתקופה זו ניסו לזמנו לחקירה אולם הוא לא הגיע. 

משפחתו טוענת כי שוטרים ביקרו בבית באופן מאיים. סלמסה חזר אחרי מספר חודשים לעבודתו ביקב בעירו, אולם ימים מעטים לאחר מכן יצא מהעבודה ולא שב. גופתו אותרה על ידי מסוק ב-4 ביולי למרגלות צוק בבנימינה. לאחר נתיחה פתולוגית סגרה המשטרה את התיק כמקרה התאבדות, אולם המשפחה מסרבת עד היום לקבל את הגרסה הזו, כשהיא נשענת בין היתר על ליקויים חמורים בחקירת המוות.

חקירת מח"ש שנפתחה נסגרה עד מהרה, אולם המשפחה הגיעה לכנסת והצליחה להביא לפתיחת התיק בעזרת לחץ ציבורי. הוא נסגר שוב בהחלטה לא להעמיד שוטרים לדין. המשפחה הגישה ערר, אותו דחה ב-2017 היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט. 

במשך כל השנים מעורבים האם פרנוס, האחות בנצ'י והאח אשר במאבק נגד אלימות משטרה, ובין היתר מגיע אחד מהם לכל דיון במשפטו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה. יוסף סלמסה הפך להיות הסמל למאבקה נגד גזענות, אפליה ושיטור יתר של בני העדה. התחושה שכל הדרכים נוסו ואז נסגרו בפניה היא שהביאה, כאמור, להגשת התביעה הנוכחית. 

גם השופטת וגם עו"ד ניבה דורסט, המייצגת את המשפחה, ביקשו בראשית דבריהן לנהל את הדיון בעדינות מירבית וברגישות יתרה. שתיהן חזרו והדגישו את מצבם השביר של בני המשפחה ושל מלוויה. 

"בני המשפחה לא עונים לעורכי הדין על שאלות של נזקי גוף ותלושי שכר", סיפרה עו"ד דורסט, "הם מדברים רק על צדק, על הכרה, על איך דבר כזה קרה במדינה שנלחמנו כדי להגיע אליה. אני שואלת כאן, האם יש דרך, לצד ההליך הנזיקי, לנהל משהו שיתן מנוח למשפחה ולקהילה שנמצאת מאחוריהם. אני יודעת שיש שינוי בנהלים של המשטרה בשימוש בטייזר, והוקמה ועדה למיגור הגזענות, כלומר קרו דברים, אולי אפשר להכיר במה שקרה ולתת למשפחה מנוח, מנוח אמיתי".

השופטת חיזקה את בקשתה, אולם הבהירה כי אינה מנהלת "תיק דגל" אלא משפט לכל דבר, שהליכיו יהיו קשים ומורכבים. "צדק צריך להיעשות", אמרה, "אבל הקושי הגדול ביותר להוכחה הוא הקשר בין המעצר, בעייתי ככל שהיה, לבין התוצאה הטראגית".

העדינות נגמרה כשעלה להגן על המדינה עו"ד עדי אברונין מפרקליטות ת"א (אזרחי). הוא מיהר להבהיר שהוא נגד אפליה, אבל "של אוכלוסיות שונות, אני למשל בן למשפחת ניצולי שואה שהגיעו לארץ וקיבלו נשק לידיים וככה חיסלו אותם". במשפט הבא ציין שענייניים של צנעת הפרט של המנוח ומשפחתו יעלו בדיונים, באם יהיו כאלה (כאמור מדובר בהליך קדם משפטי, עדיין ללא הצגת ראיות), והציע להם לעשות "שיקול דעת" לגבי ההחלטה "להביא לכאן את הקהל הזה". 

לקח עוד שני משפטים עד שהוא הגיע לתיאור של סלמסה השיכור, בגילופין, שתוי (כך במקור), תוקף את השוטרים, "שגם להם יש משפחה" ונזרק מחוץ לתחנת המשטרה, "כי הם רצו לתת לו להיות בחלל האוויר במקום לסגור אותו בתא מעצר".

כשהוא חזר פעם נוספת על המילה "שיכור" נשמעה זעקה בחלל האולם מפי אביו של יוסף: "אני לא יכול לשמוע דברים כאלה! אין להם בושה! למה לשקר כל הזמן במדינה הזאת? לא סבלנו מספיק?". האח אשר מנסה להרגיע אותו, אבל אימו מתחילה לצעוק גם היא, יוצאת מהאולם ומתמוטטת בחוץ. 

בהמשך יטען הפרקליט כי לסלמסה היתה גם בעיית סמים. באופן דומה, יש לציין, מתנהל במשפט השוטר שירה בטקה בחיפה מהלך שחוזר על עצמו, להציג את המת כשיכור ומסומם, כשפעם אחר פעם הדבר מביא להתפרצות ועצירת הדיון.

אחרי דיון ארוך וטעון, שנגע בשאלות מהותיות (כמו הדרך שבה טיפלה המשטרה בחפציו של סלמסה אחרי מותו, למה לא התירו לבני המשפחה מעולם לראות את הגופה ועוד), הציעה השופטת סנדר מקובר הליך גישור. 

"מטרת הסוף היא לנסות להציע פיצוי כספי", אמרה, "ברור לי שכל סכום לא יחזיר את יוסף ולא יתקן את התחושות שלכם, אבל אין לי משהו אחר להציע. התיק הזה יהיה קשה לכל הצדדים לניהול, יש קשיים עובדתיים והנטל הוא על התביעה, ומצד שני יש התנהלות של המשטרה עם הרבה סימני שאלה, שאולי יעבירו בסוף את נטל ההוכחה אליה. אולי כדאי ללכת למגשר ולקבל הצעה שכוללת אמירה של המטרה, לפחות לגבי השימוש בטייזר. אני מציעה שהמדינה תשלם על הליך הגישור, ואולי נמצא פתרון קטן ומדויק שיתן שקט נפשי".

עו"ד דורסט, מגשרת בעצמה, אמרה שתצטרך להתייעץ עם התובעים. "אם תהיה הסכמה שהמשטרה פעלה שלא כדין בשלב הראשון והסיבה היא צבע עורו", אמרה, "גם אם ייקבע שזה לא מה שהוביל לסוף הטראגי – זה משמעותי מאד עבור המשפחה והקהילה". 

"המשפחה ועורכי דינם הגדירו את זה כתיק דגל והם רוצים הכרה בעניין האפליה", אמר עו"ד אברונין, "זה לא יקרה, לא בגישור ולא בשום הליך אחר של הכרה באפליה. אני רוצה להבהיר את זה. לזה הם חותרים, ואנחנו כופרים בכך. אני כופר גם בטענה של שימוש שלא כדין בטייזר. למשפחה יש כאב גדול, וגם למשטרה שחושבת שיש פה רכיבה על עניין האפליה שאינו קשור".

הפרקליטות: "המשפחה רוצה הכרה בעניין האפלייה. זה לא יקרה, לא בגישור ולא בשום הליך אחר. אנו כופרים בכך"

בעוד 15 ימים תודיע המדינה מה עמדתה לגבי הצעת הגישור, כולל בקשת השופטת שהיא תממן אותו.