“תור (דמות בדיונית של גיבור על) יכול לשבור קורונה", אומר הראל למקס הליצן. "הענק הירוק ואיירון מן הכי חזקים, אבל רק תור יכול לשבור קורונה".
"איך הוא שובר אותה?", שואל מקס ומסדר את מסכת הבידוד אדומת האף שעל פניו. הראל, בן 5, מנחית מכה עזה על מיטת בית החולים, עם היד שלא פתחו בה וריד. "בום!!", הוא צועק.
הראל מגיע למחלקת ילדים בדנה איכילוב לבדיקות פעם בחודש, ליומיים אשפוז, בגלל מחלה אוטואימונית. בדרך כלל שני הוריו באים איתו, הפעם הגיע רק האב, והאם נשארה בבית עם אחותו הקטנה. המחלקה כמעט ריקה, לקראת החג שלחו הביתה את כל מי שאפשר לשחרר. זו אחת המחלקות היחידות שמקס הליצן, חבר טוב של הראל, עדיין יכול להיכנס אליהן. אונקולוגית ילדים מבודדת לחלוטין, אין יוצא ואין בא מלבד הצוות המצומצם ומינימום של מלווים, וכמוה טיפול נמרץ ומיון ילדים.
"למזלנו נותנים לנו להמשיך לעבוד", אומר מקס – נמרוד אייזנברג מעמותת "רופאי חלום", שמפעילה כמאה ליצנים רפואיים בכל בתי החולים בארץ. "אנחנו הליצנים היחידים בעולם, בדקתי את זה, שממשיכים לעבוד, במתכונת מותאמת כמובן למצב, אבל ממשיכים להיכנס לבתי החולים גם בקורונה, כי הם מתעקשים עלינו. זה מה שמחזיק אותנו בימים האלה. הזמן הזה הוא הכי חשוב בשבילנו, כי הרי ההשפעה הכי גרועה של הקורונה היא דיכאון ואי וודאות. מצב נפשי. פה בדיוק אנחנו נכנסים".
מסיבת יומולדת בחדר מדרגות
הקשר בין בתי החולים לליצנים בישראל הדוק ביותר. הם נחשבים חלק מהצוות, האחות האחראית בכל מחלקה היא הממונה עליהם, יש להם משמרת ומחלקות קבועות, ושכרם משולם דרך בית החולים. ישראל מובילה בעולם גם במחקר על השפעות הליצנות הרפואית, ויש בה תואר ראשון בתחום, באוניברסיטת חיפה. יש ליצנים שעובדים עשר שנים ויותר באותה מחלקה, והם מופעלים על ידי הצוות, לפי עומסים ועומסים רגשיים. "אנחנו נמצאים במקום שבו יש מתח וקושי נפשי", אומר אייזנברג.
אחד מגורמי המתח העיקריים בימים אלה היא העובדה שמדי בוקר נערכות בדנה בדיקות קורונה לילדים המאושפזים, בנוסף לבדיקות לצוות מפעם לפעם. הצוותים הרפואיים נמצאים תחת עומס בלתי רגיל מאחר שהם עובדים במשמרות של 12 שעות, "צוות אדום" ו"צוות כחול", להם אסור להיפגש כדי שאם בצוות אחד יתגלה חולה וכולו יישלח לבידוד – השני ימשיך לתפקד.
הפחד להידבק ולהדביק את הילדים, במיוחד פגועי המערכת החיסונית – הוא אדיר. בימים אלה ביתר שאת הליצנים עובדים גם עם הצוות, מנסים לשעשע אותם ולעזור להעביר את המשמרות האינסופיות.
"אני מסופטל", מרגיע מקס את האחות במחלקה שהוא נכנס אליה, וליתר ביטחון מעביר את הידיים שוב מתחת לנוזל החיטוי ספטול, אביו מולידו של האלכוג'ל הביתי. "תכלס הדבר היחיד שהיה עוזר זה מקלחת ספטול מלאה כל חמש דקות", הוא אומר, "כל מגע הוא מסוכן, ובגלל זה למדנו לעבוד בשיטות חדשות, שמאתגרות את כל מקצוע הליצנות".
הרבה שינויים חלו בפרוטוקול הליצני בעקבות הקורונה. "דבר ראשון הסתכלנו על הצוות שלנו ובדקנו מי יכול לעבוד", מספר אייזנברג, "ליצן בן 65 כמובן לא מגיע, וליצנית שהיא אמא לתינוקת גם לא. נשארנו ארבעה ליצנים משבעה, והאחרים שולחים לנו לסרטונים שלהם מהבית. אם נראה עוד שבועיים שלושה שאנחנו נופלים מהרגליים, נעשה החלפה בינינו כמו האחיות, צוות אדום וצוות כחול.
"אתה לא מסתובב יותר סתם בבית החולים. אתה מגיע ישירות למחלקה שבה הוצבת לאותו בוקר, עושה את המשמרת שלך באותו מקום, הולך לחדר הלבשה ומשם נוסע הביתה. מצמצמים עד כמה שאפשר את החשיפה המיותרת. יש מחלקות שסגורות לחלוטין, לא פיצה ולא סלבס, והן סגורות גם בפנינו, כמו האונקולוגית. אנחנו מוצאים דרכים להתגבר על הריחוק הפיזי".
רכב עובר בכיכר שמול בית חולים דנה, ובתוכו ילד חולה סרטן שהגיע לביקורת, נבדק, ומיד נשלח עם אימו הביתה. מקס, יחד עם הליצניות סופלקי ושמש שבדיוק הגיעו, מכירים אותו היטב. מקס נושף ומכסה את הרכב בבועות סבון, סופלקי מביאה לילד לנסיעה חטיף שבדיוק הגיע בארגזים, ושמש, שמתארגנת למסיבת יומולדת לילד אחר מהאונקולוגית, בן ארבע, וממלאה את ה"ליצנבולנס" הצהוב שלה במתנות מתאימות, רוקדת מול חלון הרכב.
ישר משם נסעה שמש לרחוב שבו גר הילד, באחת מערי המרכז, ומתחת לחלונו ארגנו לו מסיבת רחוב. הליצניות טיפסו על הוואן ורקדו, חדר המדרגות התמלא בלונים, והמוסיקה החרישה את הרחוב. הילד הביט בהן מהחלון וצחק.
"לספטל את הבלון האדום"
"בתוך הכאוס, זה המקום הכי שפוי להיות בו", אומרת סופלקי, היא מיה שנידרמן, "להיות חלק ממשהו ולא מחוצה לו. אני עובדת גם בברזילי, אבל עכשיו בגלל שאין תחבורה ציבורית אני לא יכולה לנסוע, אז אני בעיקר פה. זה גורם לך לגלות את הליצנות מחדש. חשבת שאת כבר יודעת הכל, ופתאום את נזרקת למים ומגלה עולם אחר.
"אני מבחינתי מעדיפה להיות בערב החג פה, מה גם שבכל מקרה אני לא יכולה לחגוג עם המשפחה. כשאני כאן אני לא טובעת בפחדים ובמחשבות על המחלה או על כסף. אנחנו הולכים עם בועה, בועת סבון גדולה ששומרת עלינו".
מה עוד השתנה?
מקס: "הציוד והלבוש זה סיפור אחר לגמרי. לקח לנו זמן למצוא מסכות שמצליחות להחזיק את האף האדום, ותראי את הפפיון על הכובע שלי. אני אוהב להביא חיים ודמיון ממה שקיים. לפעמים יש שם פרחים, או משהו מנייר כזה של בית חולים, היום זו מסכה מכווצת. הילדים פוחדים ממזרקים? הפכתי את המזרק לצעצוע (מלא חרוזים ועם צפצפה בקצה; ע"פ).
"אין ג'אגלינג ואין אביזרים, לא מעבירים שום דבר בין הילדים לבינינו. לקח לנו זמן למצוא מסכות שמצליחות להחזיק את האף האדום"
"פרוטוקול ההיגיינה הוא כמובן קיצוני, כל הזמן שוטפים ידיים ומספטלים הכל, אני מספטל גם את הבלון האדום שלי. אני לא משתמש יותר באביזרים. אחד הדברים שאני הכי אוהב זה לעבוד עם ג'אגלינג, אני מג'נגל וזורק כדור לילד, ותתפלאי לשמוע שהם תמיד מצליחים לתפוס ולעשות יחד איתי. הסיפור הזה נגמר עכשיו. אין ג'אגלינג ואין אביזרים, לא מעבירים שום דבר בין הילדים לבינינו.
"הליצנים הם מאוד מוסיקליים ואוהבים לנגן, אני עובד עם מפוחית, לאחרים יש משרוקיות, חליליות – גם את כל זה כבר אין. אי אפשר לשרוק ולחלל דרך המסכה. יש יוקליילי ודברים אחרים, אבל המוסיקה בגדול נעלמה".
זה לא מגביל מאוד את העבודה?
"לא בהכרח, זה פשוט מאלץ אותך למצוא גישה אחרת לליצנות, לספר סיפור אחר. למשל, זה שאנחנו לא נכנסים לחדרים יותר, כי הרבה ילדים בבידוד. אני מוצא את עצמי מבעד לחלון עושה סיפורים שלמים בפנטומימה ומשחק אילם ועובד עם מה שיש סביבי, כדי לתקשר עם הילדים מרחוק. זו רגישות אחרת, קצב אחר, וזה נותן עוד דבר – בשורשי הליצנות נמצא הכוח לצחוק על המצב. הקורונה הופכת למשהו מצחיק.
"אנחנו גם עושים תיאום ומשיגים תרומות של מסכות להורים, שצריכים להיות מכוסים כל הזמן ואף אחד לא חושב על זה. בכלל, כמויות התרומות לבית החולים לא נורמליות, המחסנים מלאים. אנחנו מנסים להסביר שצריך פחות ממתקים, לא להציף אותם – אלא דווקא משחקים, ספרים ופאזלים שעוזרים להעביר את הזמן. הצלחנו לתאם שיחת זום לחג עם סלבס כמו עמרי כספי, ליאור כלפון ורוני דלומי".
"כמות התרומות לא נורמלית. אנחנו מנסים להסביר שצריך פחות ממתקים, אלא דווקא משחקים וספרים שעוזרים להעביר את הזמן"
רכב עוצר בחריקת בלמים ליד אייזנברג, ואב לילד שהיה מאושפז בעבר באחת המחלקות בדנה דורש לתרום עכשיו כסף לליצנים, "לכל מה שאתם צריכים". הוא מסרב להתעכב על פנייה רשמית לעמותה ודוחף ליד של מקס ההמום 500 שקל. אח ראשי מאחת המחלקות עובר ומתעניין איך יודעים שאנשים וילדים מחייכים כשהפה מכוסה מסכה. "זו שאלה מצוינת", מקס מתרגש, "אני חושב שרואים בעיניים, ובעיקר מרגישים".
משלוח של אוכל ממסעדה טבעונית מגיע אל הצוות. מקס מביא להם אותו, והולך לתת גביע גלידה לילד הראל. "למה אתה לא בא?", צועק אליו הילד.
"אני בא והולך, בא והולך", עונה לו מקס, "כמו הקורונה".
