אני ארמנית-ישראלית וגאה בכך. אבא שלי יהודי ואמא שלי ארמנית. אני נצר לשני עמים שנרדפו לאורך ההיסטוריה בניסיון להכחיד אותם, אבל מדינת ישראל לא מכירה ברצח העם הארמני באופן רשמי וזה אבסורד.

קוראים לי אשחן על שם סבתא רבה הארמנית שלי. בילדותה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגיעו שוטרים עות'מאנים לביתה ולקחו את אביה. השכנה הטורקיה הסבירה להם שהוא כבר לא יחזור ושהם חייבים להסתתר אצלה כדי לשרוד. 

בשלב הראשון היה נהוג לקחת את הגברים, ואז להגיע מאוחר יותר על מנת לשדוד, לאנוס ולהרוג את שאר המשפחה. השכנה החביאה את משפחתי ברפת, ובזכות זה הם ניצלו. הם היו היחידים שהצליחו להינצל מבין כל המשפחה. השאר נרצחו על ידי כיתות יורים, במהלך לינץ ובצעדות מוות.

הסבתא היהודייה שלי, לובה, לא הרבתה לדבר על החוויות שעברו בני משפחתה בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית. סבתא לובה נולדה באזור אוקראינה של ימינו ועוד לפני המלחמה סבלה המשפחה מגזענות שהופנתה כלפי יהודים. גורל משפחתה המורחבת בשואה לא נודע, מפני שמרבים מהם לא נותר זכר. 

בלבול זהות 

הסבא הארמני שלי למד בזמן המלחמה באותו אזור באוקראינה שבו התגוררה סבתי. הוא הכיר אותה שם ומערכת היחסים שנרקמה ביניהם הובילה אותה ואת אמה לעבור יחד לביתו בארמניה, בין היתר כדי לברוח מרוחות השנאה. שנים לאחר מכן נולדתי וגדלתי בארמניה, נצר ליהודי אוקראינה ולעם הארמני.

בשנת 2000, כשהייתי בת 15 ההורים שלי החליטו שאנחנו עולים לארץ. בדומה למדינות רבות אחרות בעולם, גיליתי שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני. לא רק זאת, נתקלתי באנשים שבכלל לא שמעו על רצח העם הארמני ולא ידעו על מה מדובר. 

הרגשתי שמוחקים לי חלקים משמעותיים מהזהות. התמלאתי בריק ובתחושה של חוסר שייכות. זה יצר אצלי בלבול זהות מאד גדול. האם בעצם ביקשו ממני לפנות רצח עם אחד כדי לעשות מקום לרצח עם אחר? 

נתקלתי בישראלים שבכלל לא שמעו על רצח העם הארמני. הרגשתי שמוחקים לי חלקים משמעותיים מהזהות

הבקשה הזאת היתה מוזרה, שכן עד לאותו רגע גדלתי כשבחוויתי שני אירועים אלו היוו חלק בלתי נפרד מהעבר של משפחתי ומהעבר של עמי, בלי שאחד בא על חשבון השני ובלי שאחד בא לפני השני. לא במשמעות ההיסטורית, לא במשמעות המשפחתית, וכמובן שלא במשמעות המוסרית והערכית. 

למוסר אין מחיר

איני ילדה תמימה כמו שהייתי בעת עלייתי ארצה לפני 20 שנה. ברור לי שקיימת מדיניות ממשלתית המוכתבת מצרכים אסטרטגיים כלכליים, ביטחוניים ובינלאומיים. אני יודעת ששמירה על היחסים עם טורקיה הם אחת הסיבות לכך שישראל נמנעת להכיר ברצח העם הארמני.   

למוסר אין מחיר, אך למדיניות בלתי מוסרית יש מחיר גבוה. אחד הלקחים המשמעותיים מהשואה הוא "לעולם לא עוד". ואכן, במובן הצר המדיניות של ישראל מנסה ליישם לקח זה בכל התחומים. ישראל דואגת – ובצדק – למנוע פגיעה ביהודים באשר הם ובמדינת ישראל בפרט. 

ההתייחסות לרצח העם הארמני מדגימה כיצד ישראל לא הפנימה לקח משמעותי זה במובן הרחב. "לעולם לא עוד" משמעותו אי עצימת עין ומניעת התרחשותם של פשעים נגד האנושות בהווה, והכרה מלאה באלו שהתרחשו בעבר, על מנת שיהוו עדות לכך שאירועים כאלו יכולים גם להתרחש בעתיד. 

אחד הלקחים המשמעותיים מהשואה הוא "לעולם לא עוד". התייחסות לרצח העם הארמני מדגימה כיצד ישראל לא הפנימה את הלקח הזה

תוקפה המוסרי של מדינת ישראל, אשר קמה על חורבות השואה, נשען בין היתר על עמידתה האיתנה נגד מעשים הפוגעים באנושות. אי הכרה ברצח עם כלשהו ברמה הרשמית, אי לימוד מקרי רצח עם שונים במסגרת מערכת החינוך, או חוסר פעולה אקטיבי למניעת מקרי רצח עם עתידיים היא מעילה בלקח "לעולם לא עוד". 

כפרפראזה על המשפט המשויך להיטלר, שפנה לקציניו בתחילת המלחמה ואמר: "מי אחרי הכל מדבר היום על השמדת הארמנים"? – הזילות בהכרת רצח העם הארמני או כל רצח עם אחר הינו בעצם זילות בזכר השואה. 

אני ארמנית-ישראלית, אל תיקחו לי את האפשרות להיות גאה בכך.