מזה קרוב לשני עשורים שממשלת ישראל עושה כל שביכולתה כדי להמאיס על מבקשי המקלט והפליטים את חייהם בישראל. היא מפרה את חובת המדינה לאמנות בינלאומיות ודורסת ערכים דמוקרטיים בסיסיים, ולמרות שהדבר נעשה באופן גלוי, רוב מוחלט של הישראלים בטוחים שהמהלכים הללו אינם מאיימים על המרחב הדמוקרטי שבו הם חיים. הניסיון מלמד: הפגיעה תמיד זולגת. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא נוהל חדש של משטרת ישראל, המתיר צילום של מפגינים באמצעות הטלפונים הניידים של השוטרים והעלאתם למערכת המשטרתית.
במקום לתקן את דפוס הפעולה הפסול של המשטרה, שפעלה ללא הסמכה חוקית ופגעה באופן חמור בחופש הביטוי ובזכות לפרטיות, הכשירו את השרץ. זה נכון שההפגנות מצולמות ממילא, אך יש הבדל מהותי בין צילום באמצעות אמצעי התקשורת לבין צילום בלתי מאובטח וללא פיקוח המבוצע על ידי המשטרה, שהיא בעלת מנדט להפעלת כוח מטעם המדינה ומשמשת כזרועו הארוכה של השלטון.
מי שעובד עם אוכלוסיות מודרות לא הופתע כלל. לפני כחודשיים בלבד, שוטרת עיכבה נערים בני 15-13, כולם מבקשי מקלט, מחוץ למועדון הנוער של עמותת א.ס.ף בתל אביב, תוך שהיא מצלמת את הקטינים בטלפון הנייד שלה ומפיצה את הסרטון בקבוצות ווטסאפ של המשטרה. מעבר לכך שהעיכוב נעשה ללא חשד כלשהו, גם פעולת הצילום הייתה בלתי חוקית. האם מלבד ארגוני זכויות האדם מישהו הקים קול צעקה? בוודאי שלא.
לא קשור אלינו
התנהלות בלתי חוקית נוספת עולה מעדויות של צעירים מבקשי מקלט ושל אנשי מקצוע העובדים לצידם, המדווחים כי באופן יזום שוטרים מכבים את מצלמות הגוף שלהם בעת אינטראקציה עמם ומצלמים את הסיטואציה באמצעות הטלפון הנייד שלהם. הנוהל המשטרתי החדש יאפשר לשוטרים באמתלה "חוקית" להצדיק צילום בנייד חלף הצילום במצלמת הגוף המשטרתית. הדבר מגביר את הסיכון לשימוש סלקטיבי בחומר המתועד ולהלבנת המעשה הפסול, ללא פיקוח ובקרה מספקים. ואולם, כאשר הדבר נוגע למבקשי מקלט, מעטים יביעו מחאה. כפי שנאמר לי לא אחת: "זה נורא, אבל זה לא קשור אלינו".
אם לרגע המחשבה הזו עלתה גם אצלכם, כדאי לעצור ולבחון אותה מחדש. את הבחינה תוכלו לבצע באמצעות היכרות עם הצעת חוק-יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל של ח"כ שמחה רוטמן (הליכוד). הצעת החוק הדרקונית הזו, שמערערת את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, הייתה אמורה לעורר ביקורת ציבורית נרחבת, אך במקום זאת היא עברה בקריאה טרומית כמעט מתחת לרדאר. החטא הקדמון נותן אותותיו. די בכותרת הכוללת את המונח "הגירה", כדי שרבים יניחו שמדובר בנושא שאינו נוגע להם.
להלן חלק מהוראותיה של הצעת החוק ש"אינה נוגעת לנו": כליאה ללא הגבלת זמן, הגבלות חמורות על חופש התנועה והעיסוק, פסקת התגברות, שלילת זכות הגישה לערכאות וגולת הכותרת: סמכות נוספת לשלילת אזרחות, בזמן שאין פליטים בעלי אזרחות, המוסיפה על הסמכות הקבועה כיום בחוק האזרחות. אלו סעיפים שבכל דמוקרטיה מתפקדת היו מרעידים את אמות הסיפים. אבל אצלנו? דממה. למה? כי קוראים לזה "הגירה".
מבקשי מקלט כזירת ניסוי
המאבק על זכויות אדם וחברה דמוקרטית הוא מאבק אחד. ברגע שמקבלים פגיעה בקבוצה אחת, גם אם נדמה שהיא רחוקה מאיתנו, פותחים צהר לפגיעה בכולנו. דמוקרטיה נבחנת בהפגנת סולידריות ותמיכה של הציבור הרחב, כאשר הפגיעה של השלטון מכוונת לשקופים ביותר ולא רק כאשר הפגיעה מתדפקת על דלתנו.
המשטרים החשוכים בהיסטוריה לא שאבו את כוחם מפגיעה ישירה בקבוצות החזקות בחברה, אלא נבנו והתחזקו באמצעות החלת פרקטיקות פוגעניות ואנטי דמוקרטיות כלפי אוכלוסיות מוחלשות וחסרות הגנה. היעדר עמדה ציבורית נחרצת, למול מדיניות וחקיקה דרקוניות כלפי אוכלוסיות קצה, אפשרה את זליגתן של הנורמות הללו לכלל החברה.
כבר שנים שמבקשי המקלט משמשים כ"זירת ניסוי" להחלת נורמות אנטי דמוקרטיות. מרחב שבו ניתן לנסות פרקטיקות דכאניות בלי שתתעורר סערה ציבורית. הנוהל החדש של המשטרה, המרחיב את השימוש בכוח שאמור להיות מוגבל ומבוקר לשימוש מורחב וחסר פיקוח, לא נולד בוואקום. זו תוצאה של תהליכים ממושכים, שהופנו תחילה לאוכלוסיות פגיעות בזמן שלשאר הציבור היה נוח לעצום עיניים. וכשאנחנו מעלימים עין מפגיעה במי שאין להם קול, אנו מקרבים את היום שבו אותם כלים יופנו כלפינו. ובכן, היום הזה הגיע.
זה השיעור שאסור לנו להתעלם ממנו. פה מקופל המסר שניסה להעביר לנו נימלר לפני כשמונים שנים: זה מתחיל "בהם" ומגיע לכולנו. מי שחרד לפיסות הרפות שעוד נותרו מהדמוקרטיה הישראלית, אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד. עלינו לומר בקול ברור, שלא נשלים עם מהלכים החותרים תחת ערכי הדמוקרטיה, בפרט כאשר הם מתבצעים על גבן של אוכלוסיות נעדרות כוח פוליטי דוגמת מבקשי מקלט ופליטים. זה לא המאבק "שלהם", זה המאבק של כולנו.
עו"ד שחר מנדיל היא מקדמת המדיניות של פורום ארגוני הפליטים ומבקשי המקלט בישראל בישראל.
שיחה על זה post