"הי שגית", עניתי, "תודה על ההצעה! מדליקה, הזווית הזאת של אנשים עם מוגבלות בריאליטי. אבל באיזשהו מקום תוכניות כמו 'האח הגדול' או 'מחוברים' למשל, שונות מ'אקס פקטור'. באח הגדול אנשים לומדים להכיר את האנשים שעל המסך לאורך זמן ויש בהן מרכיב חתרני בגלל שהשהות הממושכת ביחד מוציאה אנשים מהתיוגים. נגיד, ארז דה דרזנר מ'האח הגדול' הוא חירש. אבל הוא היה גם אקסצנטרי, יהיר, חתיך, אנטיפת, שרדן. מלא בתכונות, טובות, רעות ונייטראליות. בכל הכוכב-נולדים למיניהם המצב הוא אחר, ואנשים עם מוגבלות נשארים בתגיות שלהם באופן כללי. שם אני הכי מרגישה את תחושת המיעוט שיש לאנשים עם מוגבלות: כי בשעה שזמר בינוני יכול להישאר בתחרות בגלל, נגיד, שהוא חתיך ובנות אוהבות אותו, זמר 'אחר' תמיד צריך כישרון נדיר, מרגש, מעיף לחלל. ברגע שאנחנו לא בוכים בגללו (בגלל השיר? בגלל השונוּת?) – הלך עליו.
"בלי לזלזל בתגובה של פורטיס שהפילה אותי לקרשים, בכל האודישן הזה, מי שהכי ריגש אותי זה דווקא עברי לידר. כי הוא היחיד שאמר את האמת: שדניאל עמית הוא נער צעיר ומלא פוטנציאל ושיש על מה לעבוד. הוא בעצם היחיד שהתייחס לדניאל כמו אל שאר המתחרים, מתוך עמדה מאוד שוויונית. נכון, רמי פורטיס בכה שם, אבל זה הוא זה שאולי הרוויח מזה משהוא: היה לו רגע של קתרזיס. אבל במה זה הואיל לדניאל? ביקורת בונה מעברי לידר – זה יהיה הרווח של דניאל".
"אז מה באמת יצא לך מכל זה?" שאלתי את רוני גינוסר, שב'כוכב נולד' של עונת 2010 היתה האוטיסטית הראשונה שדפקה אודישן מרגש מחוץ לארון. "זה מעניין שאת שואלת", ענתה לי גינוסר. "כי אחרי האודישן שלי היו עלי כתבות ותגובות בכלי התקשורת – שדיברו עלי, על הסיפור שלי – בלעדי. בגלל שהאבחון שלי הוא כ"אוטיסטיק סוואנט" השוו אותי לדסטין הופמן ב"איש הגשם", שזה מגוחך. זה גרם לי להרגיש שאני לא ברורה, שלא מבינים מה אני. וזה קשה להסביר כזה דבר. אני בסך הכל רציתי לשיר. הרי אני לא פוליטיקאית. אני הגעתי ל'כוכב נולד' כדי לשיר ולא כדי להתעסק בסיפור שלי. אבל היה לחץ בהפקה.
"כשעזבתי, אחרי שהגעתי למקום התשיעי, אמרתי למתמודדים האחרים שלא מיציתי את עצמי. שהלכתי לאיבוד בתוכנית. אבל באודישן, ברגע שבו יצאתי מהארון אני עשיתי לעצמי המון טוב. הכי טוב שיכול להיות. אני מוכנה לשלם את המחיר. בזמנו קראתי טוקבקים על עצמי וזאת היתה שגיאה. היו המון תגובות טובות ומחזקות – אבל גם אנשים שאמרו שאני לא באמת אוטיסטית. בזמנו אנשים עוד לא הכירו אוטיסטים כמוני והרגשתי שעשיתי מהפכה. מהפכה עבור אחרים. עבור הורים שפתאום יכלו לדבר על הילדים שלהם".
– אז יצאת מהארון בתור שליחות?
"לא. זאת לא מלה שלי, שליחות – כן", צחקה עלי רוני בקצה האחר של הקו. "עשיתי את זה קודם כל עבור עצמי, מאותה הסיבה שהלכתי ל'כוכב נולד': להכיר את עצמי יותר טוב. עשיתי את זה עבורי יותר בשביל לסלוח לעצמי ולהיות בשלום עם עצמי. סוף סוף להגיד: 'יש לי איזה קטע. איזו מגבלה'".
– וזה עשה את מה שזה היה אמור לעשות?
"ההשתתפות ב'כוכב נולד' לא עצרה אותי ולא קידמה אותי. יצאתי משם עם מחשבה שאני מתרכזת עכשיו רק בעשייה ובמוסיקה, הרי זה הדבר היחיד שאני באמת יודעת לעשות. העיקר שאני אעשה כל הזמן. זה נתן לי כיוון בסופו של דבר, מכיוון שאני ממשיכה ללכת בו. ממציאה את עצמי כל הזמן".
איזו מקסימה רוני, חשבתי כשכיביתי את הטלפון. איזה ראיון נורמלי לחלוטין שיכול היה להיערך, בעצם, עם כל פליטת ריאליטי מוכשרת להפליא שמפלסת את דרכה הפתלתלה בעולם הבידור הישראלי.
"ואיך זה שבתוך כל זה", כתבתי לשגית, "בתוך כל הקבלה והאהבה הזאת, שבאמת נראית לי מאוד אמיתית והקהל שעומד על הרגליים ודמעות ההתרגשות, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה החדר האפור של סניף ביטוח לאומי בכפר סבא שבו עשינו גם אנחנו 'הופעה חגיגית' לאנשים הרבה פחות מקסימים מרמי פורטיס או צדי צרפתי? ועל עוד כל מיני ועדות שמדינת ישראל מבשלת לילדה שלי שתצטרך להמשיך ולהמשיך להופיע לפני ועדות כאלה ואחרות, להילחם על הזכות שלה לקבל סיוע גם אחרי שאני כבר לא אהיה פה. זה הופך לי את הקרביים. כי שם תמיד הולכים לאיבוד, ואת ההפקה הזאת אי אפשר לנצח."
