פוטו-אופ עם החטיאר

אברמסון, פריק מחשבים, סיפר לי שהוא לא משתגע על חברת בני אדם, אבל אם כבר, הוא מרגיש נוח יותר בחברת פלסטינים מאשר בחברת ישראלים. "הפלסטינים יותר רגישים לעניין הכיסא", הוא הסביר, "ויודעים איך לעזור כשצריך. כשהפלסטינים רואים כיסא גלגלים הם חושבים אוטומטית שאתה גיבור אינתיפאדה".

למחרת בבוקר נלקחנו לערפאת. "הנשיא", כך התעקש אברמסון לקרוא לו בפניו ושלא בפניו, בעוד שאנשי אש"ף כינו אותו "החטיאר", בדיוק כמו שבן גוריון בשיא כוחו כונה "הזקן" – שניהם היו קטני קומה ולבשו מדים, אבל בזה מבחינתי הסתיימה ההקבלה. כמו הרבה ישראלים, השלמתי בחמיצות עם העובדה ש"האיש עם השערות על הפנים", כמו שכינה אותו בגין, הוא המנהיג שעלינו להגיע אתו להסכם. אבל אמיר אברמסון ממש העריץ את ערפאת, וסירב לשמוע מלת ביקורת עליו. אותי זה הביך.

ערפאת קיבל את אברמסון בחום רב, חיבק ונישק, וסייע בעצמו להעביר את אברמסון מכיסא הגלגלים לספה שמתחת לתמונת כיפת הסלע. אחרי פוטו-אופ קצר, הודיע לי ג'יבריל רג'וב שתפקידי הסתיים, והראה לי את הדלת. נעלבתי: לא עשיתי את כל הדרך מתל אביב לטוניס רק בשביל צילום. מחאתי נרשמה, הוצאתי בכל זאת.

הושיבו אותי בחדר המתנה עם כמה לבלרים מבוגרים ושתקנים שלא עשו דבר. בשלב מסוים החלו מילמולים רוטנים לכיווני. הסתבר ששוב העלבתי איזה פלמוני, הפעם בגלל שמבלי משים ישבתי רגל על רגל, וכף נעלי הופנתה ליושב לשמאלי. ביהודה ושומרון זה עובר בקושי, אבל בטוניס זה פאול רציני. התנצלתי, ונשמתי לרווחה כשהדלת נפתחה ורג'וב הכניס אותי בחזרה ללשכת היו"ר, ואיפשר לי להשחיל כמה שאלות.

במרכז התמונה: מוסקו. בדלת ג'יבריל רג'וב, בכאפיה יאסר ערפאת

שאלתי את ערפאת אם בעיניו אותו עבד אל-האדי שדירדר את האוטובוס של אברמסון הוא גיבור אינתיפאדה. "תראה, אני לא יכול למנוע ממישהו לומר את דעתו", השיב ערפאת. "ומה דעתך שלך?" המשכתי ושאלתי, אבל ערפאת התעלם. בערב שוב נתקלתי ברג'וב בחדר האוכל של הילטון. "ככה אתה מוציא אותי מפגישה עם ערפאת?" נזפתי בו , "שכחת שיש לנו קוראים גם בבית חנינא?" (באותו שלב כבר ידעתי שאשתו של רג'וב מתגוררת בבית חנינא שבפאתי ירושלים). "יא יגאל, תגיד תודה על מה שקיבלת", הגיב אלוף הפיקוד רג'וב, "למה לך לסכן את החיים?"

בכתבה שפירסמתי על אותו מסע לטוניס, אמיר אברמסון יצא רע מאוד. לימים חשבתי שהרחקתי לכת. העובדה שאברמסון לא הפגין רגשות אנושיים לא אומרת שאין לו כאלה, אלא שאני נכשלתי באיתור הכפתור שיפתח אותו.

עברו 20 שנה. הסכם אוסלו קרס בדם ובאש. אמיר אברמסון, שהיה פעיל מאוד במחאות השמאל יחד עם אורי אבנרי נטש הכל לפני כמה שנים ועבר להתגורר במושב בגליל, שם הוא מעסיק עצמו רק בגידול ירקות וכלבים. עבד אל-האדי ע'נאים, המחבל מקו 405, שוחרר לפני שנתיים בעסקת שליט.

הצילום שלי מול ערפאת היה תלוי בחדר עבודתי זמן רב. אהבתי לומר שאם חלילה יפרצו מחבלים לבית, הצילום הזה יגן על המשפחה. באינתיפאדה השנייה נגוזו כל התקוות שערפאת יהיה הפרטנר שיספק את הסחורה. הורדתי את הצילום שלו מהקיר עוד לפני מותו המסתורי.