עובדי הקבלן של הגאווה הלאומית

הגדילה לעשות פרשנית הכדורגל המומחית מארין לה פן, נשיאת מפלגת החזית הלאומית ובתו של ז'אן מארי לה פן, שהריחה דם והבהירה בראיון טלוויזיוני שההפסד במשחק הראשון נבע מכך ששחקני הנבחרת לא מכבדים את צרפת ולא מבינים מה זה להיות צרפתי. לה פן, שבשלב מוקדם יותר של הקמפיין קראה לכוכב הנבחרת ממוצא אלג'יראי, קרים בנזמה, "שכיר חרב שמרוויח 1,800 יורו לשעה", מכיוון שסירב לשיר את ההימנון הלאומי לפני משחק, כמובן לא הביעה התנגדות לשאיפות של נבחרת צרפת להגיע להישגים.

היא לא היתה מהססת למנף הישג של צרפת בכדורגל העולמי כדי להגביר את רגשות הגאווה הלאומית ואת מפלגתה הפטריוטית. היא רק הבהירה שלאלה שלא מכבדים את צרפת ולא מבינים מה זה להיות צרפתים לא ינתנו הנחות. מה המוצא, הצבע והדת של שחקני הנבחרת הספציפיים שעליהם היא דיברה – אפשר לנחש לבד.

הדבר שהופך את נבחרת הכדורגל של צרפת להכי מרתקת באירופה, ואולי בעולם כולו, הוא לא הכדורגל, ולא צרפת. הדבר המרתק הוא שהיא מאפשרת הצצה לבעיות הפנים-חברתיות במדינה, ובכלל לדינמיקה הכלל אירופית והכלל עולמית שנוצרה בין האדם המערבי, הלבן, הנאור, המשכיל ובעל האמצעים, לבין יליד העולם השלישי, הצבעוני, הכישרוני, החזק וחסר השליטה. דווקא בעידן שבו אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו יותר מתקדמים, פתוחים ונאורים מאי פעם בהיסטוריה של האנושות, באה קבוצת אנשים כמו הסגל של נבחרת צרפת ומזכירה לנו שזה רק בראש שלנו. מקומנו האמיתי לא השתנה במאומה מאז היום הראשון שבו פגש אדם לבן באדם שחור. נשארנו גזענים, מתנשאים וקולוניאליסטים, רק עם סמארטפון.

לבוש בכחול ומייצג את מדינה החופש. יאן מ'ווילה

כמו שהמהגרים השחורים והמוסלמים טובים לאירופה כדי לשטוף כלים ולפנות זבל, אבל לא טובים מספיק כדי להיות חלק ממנה; כך הם טובים כדי להבקיע שערים, להיות מושא להערצה, למכור מרצ'נדייז לקבוצות שלהם, אבל הם לעולם לא יוכלו לטעות ועדיין להישאר שייכים. הכישורים שלהם ראויים לניצול, ההישגים שלהם טובים לשימושם של הלבנים בבניין האתוס הלאומי, אולם הנוכחות הפיזית שלהם ראויה לגנאי ומייצגת כישלון בפני עצמו. הכל היה יכול להיות מושלם אם הם רק היו פה מבלי להיות נוכחים.

אחרי קמפיין בינוני ומלא סבל ששבע תהפוכות עד לרגע האחרון, נבחרת צרפת תגיע בסופו של דבר למשחקי גביע העולם בברזיל ב-2014. נבחרת צרפת עשתה מהפך הירואי במשחקי הפלייאוף לעלייה לגביע העולם, כשהפכה פיגור 2:0 במשחק הראשון נגד אוקראינה לנצחון 0:3 בגומלין. השחקנים שלה יעלו לבושים בכחול לייצג את מדינת החופש, השיוויון והאחווה וינסו להחזיר אליה את גביע העולם. בניגוד ליריבות שלה, מאחוריה תעמוד מדינה שאהבתה תלויה בדבר. כשהסגל המעורב, לבנים ושחורים, נוצרים ומוסלמים, ילידים ובני מהגרים יתחבק בחדר ההלבשה לפני המשחק הראשון – גם אם הם לא יגידו את זה בקול רם – ידע כל אחד מהם שהוא מייצג את קבוצת הנבחרת, את החברים שלו, את המשפחה, את המטרה, אבל לא את הלאום שתחת דגלו הוא משחק.

רוב שחקני נבחרת צרפת הם שכירי חרב, עובדי הקבלן של הלאום הצרפתי, וגם 1,800 יורו לשעה לא ישכיחו את זה. מבחינה מקצועית נבחרת צרפת ממש לא חלשה, אבל היא כנראה לא מספיק טובה כדי שתוכל לזכות במונדיאל. ועדיין היא כנראה הנבחרת הכי חשובה שתשחק בגביע העולם. הישגה הוא ביכולת שלה ללמד אותנו שיעור על פרצופו האמיתי של איש העולם הראשון ולהבהיר מהו מקומו האמיתי של המהגר מהעולם השלישי, גם בחיינו הנאורים לכאורה: חסרים עדיין חופש, שיוויון ובעיקר אחווה.

ברוך שמילוביץ' הוא עיתונאי לשעבר ואקטיביסט רשת