—

אלעד שמחיוף, המראיין, שואל: חברה בסדר גודל של טבע צריכה להתחשב במה ששומעים מהציבור כשהיא רוצה לצאת במהלך שכזה?

"צריכים להתחשב בהכל", עונה ולדמן, "אבל למעשה צריך להבין את השורה התחתונה: אנחנו רוצים כלכלה בריאה. כלכלה בריאה אומר משק בריא, זה מבוסס על חברות בריאות. כדי שהחברות יהיו בריאות הן צריכות להיות רווחיות – ורווחיות זה מאוד פשוט: הכנסות לעומת הוצאות. אם ההכנסות צפויות לרדת צריך לדאוג שגם ההוצאות ירדו. אני חושב שהשיקול צריך להיות כלכלי טהור כי רק אז החברות באמת יהיו בריאות והכלכלה תהיה, והמשק יהיה בריא".

ולדמן מסביר שמשק בריא ייתכן כאשר החברות הכלכליות שמתנהלות בתוכו בריאות, ותכלית הבריאות של חברה כלכלית מתבססת על עקרון של רווחיות מעל לכל. הוא גם מסביר שרווחיות היא תוצר של יתרון בהכנסות לעומת ההוצאות ולכן במידה שההכנסות צפויות לרדת יש להקטין את ההוצאות. הוצאה היא כל מרכיב שמייצר עלות לחברה: חומרי גלם, תפעול, ספקים, מסים – וגם אנשים שבאים בבוקר לעבודה ומקבלים ארוחת צהרים ומשכורת. כזכור נושא השיחה, כמו שהוצג לוולדמן וכמו שהוא מתייחס אליו, הוא פיטורי עובדים גם במקרה שהחברה רווחית מאוד, כלומר מצב שבו הרווחים יהיו קטנים מהתחזית, אבל עדיין החברה לא מצויה בהפסדים. ואף שברור לו שזה נושא השיחה, ולדמן לא עושה הפרדה בין צמצום הוצאות החברה על סחורות ושירותים לבין צמצום הוצאות על פרנסתם של בני אדם. מבחינתו הוצאה היא הוצאה, ואין דין מקור הפרנסה של עובד שונה מדין חשבון חשמל. אדרבה, בבואה לשקול הקטנת הוצאות, השיקול צריך להיות כלכלי טהור, כשמשמעות המונח "כלכלי טהור" הוא כזה שאינו מושפע מטעמים שאינם כלכליים, טעמים אנושיים למשל. כלומר, בדילמה שבין להרוויח פחות או לפטר, לוולדמן אין ספק מה המעשה הנכון לחברה ולא רק לה. למעשה הוא מסביר שחברה שמצמצמת את ההוצאות של עצמה, גם אם על ידי פיטורי עובדים, כלומר על ידי הגדלת אחוז האבטלה הכללי, מייצרת משק בריא יותר.

ש: בסופו של דבר אנחנו מדברים על "טבע", אבל עדיין היא חברה רווחית. יש גם חברות אחרות, המנהלים בחברות הללו מרוויחים סכומים אסטרונומים. זה לא אמור להיות איזשהו פקטור כשבאים לפטר כל כך הרבה עובדים?

ת: "כן, אני חושב שזה אמור להיות פקטור והמנהלים הם אלה שצריכים להחליט. אבל עם כל זאת גם כשהמצב קשה אתה לא רוצה לאבד את המנהלים הטובים והמצוינים שילכו למקומות אחרים".

ולדמן נדרש למתח שבין הצורך בפיטורי עובדים לבין צמצום שכר המנהלים, בשלב שבו החברה כבר במצב של הפסד, ולא רק ברווח מאכזב. הוא לא מייצר סדר עדיפויות ולא מסביר האם לדעתו צריך קודם לצמצם בשכר המנהלים או דווקא להתחיל בלפטר עובדים. יחד עם זאת, בעוד שהוא נמנע מלתמוך או להתנגד בפיטורי עובדים הוא כן מקפיד להיות ברור בגישתו לדרג הניהולי. ולדמן מדגיש את חשיבות המנהלים "הטובים והמצוינים" ומתעכב על הסכנה הטמונה באיבוד שלהם. לעובדה שיש סבירות גבוהה יותר שחברה משיגה תוצאות מאכזבות בגלל טעויות שעושים המנהלים, מאשר בגלל תפקוד לקוי של העובדים (וגם אז האשמה היא במנהלים ששכרו את שרותיהם של עובדים אלה) – אין משקל בעניין. ואם זה לא מספיק, מבחינתו טוב שהמנהלים הם אלו שיחליטו על שכרם, וטוב ששכרם לא ייפגע, גם כשהחברה משיגה תוצאות מאכזבות, כי במיוחד "כשהמצב קשה אתה לא רוצה לאבד את המנהלים הטובים והמצוינים".

—

לפני סיום, כמו כל אדם שניחן בכישרון לייצר רווח, מביא וולדמן את הצופים לקטרזיס בעזרת אנקדוטה:

"אני דיברתי בזמנו עם ג'יימי דיימון המנכ"ל של ג'יי-פי מורגן", הוא מספר לשמחיוף, "וכשהוא קיבל סיוע ממשלתי אחד הדברים הראשונים ש(בגללו) הוא רצה להחזיר את הסיוע הממשלתי עבורו, היה כדי לחזור ולתת אקזקיוטיב בונוסז לאקזקיוטיב שלו. והסיבה היא שהוא רצה לשמר את האנשים הכי טובים. צריך לזכור שלאנשים המצוינים יש מקומות עבודה, בארצות הברית מחכים להם, בכל מקום בעולם. אנחנו רוצים שיישארו בארץ אנחנו צריכים לתגמל אותם בהתאם. זה לא אומר שלא צריך להתחשב, המנהלים, המנכ"לים צריכים לדעת מה המצב ובהתאם לשפר או להוריד את השכר שלהם ואת התגמול שלהם בהתאם למה שקורה".

אחרי שהיה מהאחראים העיקריים לקריסה הכלכלית השנייה בגודלה בהיסטוריה, ובשיאו של משבר הסאב-פריים של 2008, קיבל התאגיד הבנקאי ג'יי-פי מורגן סיוע ממשלתי, על חשבון משלם המסים, לטובת כיסוי גרעון בלתי נתפש בגודלו. המהלך נועד למנוע את קריסת החברה ופיטוריהם של אלפי עובדים. ולדמן מוצא השראה בהחלטה של דיימון: לקחת את גלגל ההצלה שקיבל ממשלם המסים האמריקני ולהשתמש בו לחלוקת בונוסים נוספים למנהלים שהביאו את החברה למצב הזה. זאת מתוך הטיעון שיש צורך לשמר את האנשים הכי טובים. המהלך שבו משלם המסים האמריקני מימן מכיסו את שימור מקום עבודתם של אלו שתרמו תרומה מכרעת לפשיטת הרגל השנייה בגודלה בהיסטוריה של משלם המסים האמריקני, נשמע לוולדמן הגיוני בדיוק כמו שהמנהלים שהובילו את החברה לקריסה הם "האנשים הכי טובים". עובדה, אחרת הם לא היו בהנהלה של ג'יי-פי מורגן.

לסיכום, ולדמן אמנם מבהיר ש"זה לא אומר שלא צריך להתחשב" בגודל הבונוסים שמגיע למנהלים (הוא לא קושר את הבונוסים לביצועי החברה, לטוב ולרע), אבל גם כשהוא נכנס לפינה שמאלצת אותו להעלות את האפשרות שמנהלים צריכים להוריד את השכר, הוא לא שוכח לקשור זאת לאפשרות שבהתאם לתנאים השכר שלהם יכול גם לעלות אפילו יותר ("המנכ"לים צריכים לדעת מה המצב ובהתאם לשפר או להוריד את השכר שלהם"). איך אמרו בדירקטוריון של חז"ל? כל משבר הוא הזדמנות.

הדבר המדהים בראיון עם ולדמן הוא שלמרות שהנושא המקורי של השיחה הוא פיטורי עובדים גם במצב שבו חברה רווחית, הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את המלה עובדים. בהתייחסו להון אנושי של חברה הוא מציין את המנהלים כ"אנשים טובים ומצוינים" שיש לשמר ואילו העובדים הפשוטים מיוצגים באופן עקיף תחת התיוג "הוצאות".

שלוש הערות לסיום:

מתחילת 2013 ועד השבוע איבדה מניית מלנוקס 43.44 אחוזים משוויה בוול סטריט.

בתל אביב מניית מלנוקס מחקה את עצמה ויצאה מהמסחר בבורסה.

התאגיד הבנקאי ג'יי-פי מורגן הגיע בחודש שעבר להסדר עם ממשלת ארצות הברית, שלפיו הוא ישלם 13 מיליארדי דולרים כדי ליישב שורה של אישומים על הונאת אג"ח משכנתאות שהחישה את המשבר הכלכלי של 2008.

ברוך שמילוביץ' הוא עיתונאי לשעבר ואקטיביסט רשת