אנו המוסד התיאטרוני הראשון בישראל שעומד שעומד לחתום עם איגוד הבמאים בתיאטרון, בת"י, הסכם שמתייחס לזכויות של במאים, לתמלוגים, לתנאי שכר ולזכויות סוציאליות. בימים אלה ההסכם קורם עור וגידים, ומדובר בו על שיתוף פעולה, הסכמה והכרה הדדית.

רוב השחקנים המועסקים אצלנו עובדים במסגרת הסכם קיבוצי רשום עם ההסתדרות, הסכם שנחתם מקדמת דנא, הרבה לפני בואי לקאמרי, ומתעדכן במהלך השנים. עם זאת, ישנם שחקנים רבים שהם עצמאים, לרוב יש להם קריירות נוספות, למשל בטלוויזיה וקולנוע, מייצגים אותם סוכנים, והם בחרו מרצונם להיות עצמאיים ולא להיכלל בהסכם הקיבוצי. יש להם את הסיבות שלהם, והם עובדים מולנו כעצמאים שמוציאים חשבוניות מס. כאלה הם, למשל, שלמה בראבא, ענת וקסמן וגיל פרנק.

אנו התיאטרון המוביל בישראל גם בהעסקת שחקנים פנסיונרים – בתנאים זהים לאלו בהם עבדו לפני צאתם לגמלאות. בין הפנסיונרים שעובדים בקאמרי במשרה מלאה, ועובדת גילם לא משנה, נמצאים שחקנים כמו יוסי גרבר, יוסף כרמון, תיקי דיין, יצחק חזקיה שחזר אלינו עכשיו ושלמה וישינסקי, שמקבלים תפקידים ראשיים וחשובים. עודד תאומי משחק כעת בתפקיד ראשי כניקסון וגרבר שחקן ראשי בארבע הצגות שרצות כרגע.

שאר העובדים, טכניים ומנהליים, עובדים אצלנו תחת הסדר קיבוצי מ-1961 שמתעדכן מעת לעת, ובמסגרתו מועסקים כמה עשרות תאורנים, מלבישות, אנשי במה ועוד. כל אלה קשורים להסדר הקיבוצי, אותו אנו מכבדים.

בנוסף יש קבוצה של עובדים בהסכמיים אישיים, והם קשורים במגזרים השונים, אבל לגבי רובם, בעיקר אנשי מקצוע כמו תאורנים ואנשי סאונד, אני יכול להבטיח שהתנאים שלהם אינם פחותים מאלה של ההסכם הקיבוצי. אני מודע לכך שיש בעיה מסוימת עם קבוצת עובדים זמניים, שמועסקים אצלנו לפי פרמטרים של 'פיקים', תקופות שיש צורך ביותר אנשים, למשל אם בערב מסוים יש שלוש הצגות גדולות, כמו 'כנר על הגג', 'גטו' ו'ריצ'רד השלישי' יחד. הצגות קלאסיות מצדיקות הרבה מאד בעלי תפקידים, וזה נותן תעסוקה למגוון מקצועות שאגב, אין להם כל כך הרבה עבודה במקומות אחרים.

הם לא נכללים בהסכם הקיבוצי בגלל הסכמה שהיתה עם ההסתדרות, שיש מכסה מיוחדת של קבועים, ושהשאר בתנאים מיוחדים, כמו דור ב'. למה? כי כך הוחלט. התיאטרון הוא כמו כדור, מתכווץ ומתרחב, ולפי ההצלחה גם מספר העובדים בו. לצד המלבישות הוותיקות, שעובדות 20 ו-30 שנה, יש גם זמניות, ויש פה בעיה מסוימת. אני בהחלט מודע לכך שהפרנסה שלהן לא מספקת וצריך לחפש פתרונות לזה. בדיוק בתקופה הזו רצינו לשפר את תנאיהן.

ענת היימן, שאני לא יודע מה הרקע שלה ולא רוצה להיכנס לזה, עזבה את האופרה והגיעה אלינו, לעבודה במחלקת ההלבשה. תפקיד המלבישות שם הוא גם של רקוויזיטורים, כלומר הלבשת השחקנים ועזרה מאחורי הקלעים, כמו להגיד ולתפעל אביזרים. בגלל שאנחנו מנסים היום לשנות את דפוסי העבודה במחלקה הזאת עשינו אסיפה עם העובדות, הגענו למסקנה ששיטת ההעסקה לא נכונה, והחלטנו להציע לכולן לעבוד במשרה מלאה של שמונה שעות עבודה, בבוקר או ערב. מתוך עשר עובדות, הסכימו חמש או שש.

ענת היא אחת מאלה שלא הסכימו. שלוש פעמים התקשרה מנהלת המחלקה, גלי קימרמן, וביקשה שתבוא, והיא החליטה לא לבוא לפגישות. כשהיא לא באה שוב ושוב, אמרה לה האחראית גלי (שאין לה סמכות לפטר): 'אם לא תבואי – לא נשבץ אותך בנובמבר'. זה כל מה שקרה. עד היום לא פיטרו אותה ולא התכוונו לפטר.

גם העובד השני שטוענים שפוטר, לא פוטר, פשוט כי מעולם לא הועסק באופן קבוע. הוא הגיע לעבוד חמישה שבועות בהצגה אחת, בבית מלאכה שלנו לאביזרי במה, קיבל עוד כמה עבודות בדרך בגלל שיטת ה'פיקים', וזה נגמר בלי שום קשר לפעילות שלו בהתאגדות. נכון שזה קרה באותו זמן, אבל זה מקרי לגמרי, ואין שום קשר או דמיון למצב של ענת היימן.

מבחינתנו כל העניין הזה מעולם לא קרה, עד שהתחלנו לקבל מסרים מארגון "כוח לעובדים". לפני כן שמענו מהם רק פעם אחת, במכתב עם לוגו שלהם שחתומה עליו רק ענת היימן, מוזכרים עוד שני עובדים זמניים, אחד מהם הוא זה שכבר לא עובד אצלנו. במכתב נכתב שהיא מייצגת עשרות עובדים, ושתעביר לנו רשימה שלהם. לא התייחסנו למכתב זה. לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי של הקאמרי, עו״ד עפר שחל, ולאחר שההסתדרות הכללית המייצגת הן את השחקנים והן את העובדים בקאמרי לפי הסכמים והסדרים קיבוציים הודיעונו כי הם הגוף היציג המייצג את כלל העובדים והשחקנים בקאמרי באמצעות ועד העובדים וועד השחקנים. כוח לעובד הבטיחו שיעבירו עשרות חתימות של עובדים שלא ראינו עד היום! רק שמענו שעובדות קבועות שחתמו לכוח לעובד כביכול מתחרטות ומשכו את חתימתן כי לדעתן הולכו שולל. אם הייתי מקבל מכתב שמייצג עשרות עובדים – תוך רגע הייתי קובע איתם פגישה. 

אני מתחייב כאן שהקאמרי אינו חייב לאף עובד/שחקן/אמן כספים, הפרשות לזכויות סוציאליות, ועוד חובות שהם מאד מקובלים במקומותינו, בלשון המעטה. אצלנו אין תספורות ואין "הסכם הבראה". אמנם היו כמה הורדות שכר בעשור האחרון, בתקופות של משבר כלכלי או קיצוץ גדול בתקציבים שלנו, אבל תמיד בהסכמה הדדית בין העובדים להנהלה, כשהמנהלים מקבלים על עצמם קיצוץ גדול יותר מהעובדים. אני יכול להגיד שבזכות ההתנהלות הזו נכון להיום הקאמרי מאוזן. הוא אמנם אינו ריווחי, אבל לא יוצר גרעונות.

היום, כשאני רואה ברחבה את המפגינים נגדנו, אני רואה הפגנות פוליטיות. יש שם אנשים עם חולצות של 'עיר לכולנו' ומרצ, של ניצן הורוביץ או אהרון מדואל, והם מנגחים את חולדאי על רקע הבחירות לעירייה, שבכלל לא קשורות אלינו. אין לנו שום שיג ושיח איתם, לא עם דני גוטוויין, ולא עם אף אחד על שנאת ייצוג וועדים. להיפך. אנחנו מוסד ליברלי ופתוח בעיקר לזכויות עובדים.

העניין של ברכט הקפיץ אותי במיוחד, אבל אני מכיר את הטיעונים האלה. גם כשבתיאטרון חיפה היתה פורצת איזו פרשיה היו אומרים "אתם מעלים סובול וככה מתנהגים?". קל לשבת על הגדר ולהביע דעה. הרבה יותר קשה לנהל מוסד תרבותי בישראל בימינו. אני עובד עם הרבה מאד אגואים אומנותיים של שחקנים, יש גם מספר עובדים לא מרוצים, אבל בתיאטרון חייבים לעשות יצירה קולקטיבית. עשייה תאטרונית היא במהותה כלים שלובים של קבוצת שחקנים, יוצרים, עובדים טכניים, מנהליים והנהלה ציבורית. אצלנו בתיאטרון אומרים: ״בשמונה וחצי בערב נגמרות כל הפרוטקציות״. בהצגות יחיד לא ניוושע.

נמשיך בקאמרי לשרת את הציבור בהצגות איכותיות. תודות למסירותם של כלל האומנים והעובדים בתאטרון.

נעם סמל הוא מנכ"ל התיאטרון הקאמרי

דני גוטווין: הקאמרי עוטה מסיכת נאורות אבל מקעקע ערכים חברתיים ואנושיים

ענת היימן מספרת על ניסיון ההתארגנות והקיצוץ במשמרות