כבר בשבת אחר הצהרים בבלומפילד אני מבין שהשבוע הזה לא הולך להיות השבוע הכי מוצלח בחיים שלי. האדומים של הפועל תל אביב בעוד משחק מאופס שגורם לך לרצות לעשות מגבית כדי לשלוח את השחקנים לקליניקה און בעקבות חוסר יכולתם לחדור ולהחדיר לשער הקבוצה היריבה, כשברקע הבן מיילל, "רק שמכבי לא יפתחו פער רציני בטבלה", כאילו שהפער עדיין לא רציני.
וזה עוד לפני שהשבוע התחיל. כשהוא מתחיל, ביום ראשון, מגיע צלצול מחבר שמבקש להזמין אותי לחתונה בצפון, ברקע קול חלש של סירנות. בירור קצר מעלה שיריות נורו לעבר מכוניתו של אחד המועמדים בבחירות למועצה המקומית בכפרו של החבר. היריות בתקופה הזאת של הבחירות ביישובים הערביים נהפכו לעניין כמעט יומיומי. אם ברחבי הארץ הבחירות לעיריות מעניינות את התושבים קצת פחות מקליפת השום, בחברה הערבית 95 אחוזים מהתושבים נמצאים עמוק בתוך קמפיין יצרי שהתחיל כבר לפני כמה חודשים. חמולות מתגוששות, עבריינים יורים ודוקרים, והמשטרה נהפכה לנייטראלית יותר מהאו"ם. יש בקושי עצור וחצי בכל עשרות תקריות הירי, זריקות הרימונים והדקירות. המשטרה כאילו אומרת: "אתם יכולים להמשיך לירות, אבל תשתדלו לא להרעיש בין שתיים לארבע".
בכלל, הבחירות האלה מבהירות – כאילו שהיה צריך עוד הבהרה – עד כמה המצב בחברה הערבית עצוב וקשה. צעירים ואקדמאים, שהיו אמורים להוביל את השינוי, נסחפו לתוך הקומבינות הישנות ולתוך מערכות פריימריז פנים-חמולתיות שיקבעו רק דבר אחד: מה שהיה הוא שיהיה, ומה שהיה הוא כידוע לא מי יודע מה סיפור הצלחה.
ההזדמנות היחידה שיש פה היא לכמה מוסכניקים בוגרי יסודי שיתמנו למנהלי בתי ספר במסגרת הדילים החמולתיים. הם יזכו עכשיו לשדרג את עצמם ואת מעמדם, כי למי איכפת מאלפי תלמידים שהשכלתם בחמש השנים הבאות תהיה תלויה במנהלים שבקושי יודעים לכתוב את שמם.
ביום שני מת מרן. בתקשורת הערבית המקומית זה עובר כמו רוח קלה. פה ושם יש כמה בוקסות עם מבחר ציטוטים פיקנטיים של מרן, שכשהיה במצב רוח טוב הסתפק בלכנות את הערבים "ג'וקים". לא שציפיתי שאחמד טיבי יכריז על שלושה ימי אבל ביישובים הערביים, אבל חוסר העניין בסיפור מדגיש עד כמה הפערים עצומים בין שתי האוכלוסיות שחיות בארץ.
בפרונט של התקשורת היהודית דיברו אך ורק על הרב, אז נדדתי למדורי הכלכלה. דוח מיוחד של הלמ"ס שפורסם השבוע העלה שבחמש שנים האחרונות עלו מחירי הדירות ב-72 אחוזים. במקביל, באותו דו"ח ממש, ציינו 88 אחוז ממשקי הבית שהם שבעי רצון מחייהם. אלה שני נתונים שלכאורה לא אמורים להסתדר ביחד, בטח במקום שבו כמה מאות אלפי אנשים ירדו לרחובות לפני שנתיים למחות נגד ההידרדרות שחלה בחייהם, נכון? האם יכול להיות שהמחאה היתה באמת רק זעקה של כמה מפונקים שביקשו לחיות באזור הסיטי של תל אביב במחירים סבירים? או שרגע נדיר של קינאה בצעירים של תחריר דחף את אותם מאות-אלפים לרחובות תל אביב והפריפריה? אחרת מי יכול להסביר לעזאזל איך במדינה שהרגה את הדיור הציבורי, שבה בכל שנה מספר המשכורות הדרוש כדי להגיע לדירה רק עולה – איך במצב כזה כמעט כל משקי הבית אומרים שהם מרוצים מחייהם?
המספרים בדוח של הלמ"ס לא עזבו אותי במשך השבוע. לקחתי את תלוש המשכורת, את דוח ההוצאות, את מספר הפעמים שעל הצג של הנייד הופיע הטלפון של פקיד הבנק שביקש להזכיר בעדינות שיש חריגה שצריך לסגור, את הילדים שעברו משקיות השוקו לשוקולית בקופסה כדי לחסוך מהיום לחופשת הקיץ הבא בסיני, ואת עשרות הפניות של המנהלת של ילדי שהזכירה את הצורך להשתתף כספית בכמעט כל מה שזז בבית הספר – חיברתי, חילקתי למספר הנפשות בבית, ועדיין לא הבנתי את המספר 88.
למען הגילוי הנאות אציין שמהבדיקה והדיון שהתפתח בעקבותיו אשתי אמרה שהיא מרגישה יותר שייכת לאותם 88 אחוז מאשר ל-12 אחוז שאתם אני מזדהה. היא קראה להם "מרירים", או משהו כזה. טוב, הפקיד בבנק לעולם יחייג אלי ולא אליה. לדעתי, אגב, וזה אחרי חישוב נוסף, יכול להיות שבלמ"ס אימצו את הנוסחה של ביבי שבלי החרדים, הערבים, החד הוריות, בעלי הצרכים המיוחדים, האתיופים ותושבי עיירות הפיתוח – יכול להיות כאן גן עדן, ושהנתונים שמדברים על 88 אחוז שבעי רצון מחייהם אכן התייחסו לאנשים שחיים בארץ ולא במאדים, רק בלי אותן קבוצות טורדניות.
בצפון, סיפר לי החבר המתכונן לחתונתו, המשיכו לירות, להידקר ולסגור דילים של הישורת האחרונה. המשטרה עוד לא תפסה אף חשוד. בדיוק כשנראה היה שאין ברירה, או להצטרף ל-88 או ליפול, הגיעה הבשורה הטובה של השבוע: הזר החדש של הפועל, עבדולרחימי (שם שנשמע מוכר במשפחה ובשכונה שלי), חזר, ויש תקווה שהוא ישחק לראשונה העונה כבר במשחק הקרוב, דווקא נגד בית"ר ירושלים ולה פמיליה. אין לי מושג אם מדובר בתותח על או בעוד פלופ שאכלה הנהלת הפועל, אבל דבר אחד אני יודע: כדור קטן של עבדולרחימי לרשת של ההם מירושלים יכול לפצות על האימפוטנציה של שבת שעברה, ועל הרבה יותר מזה.
***
עלי ואקד הוא עיתונאי ותסריטאי. בשבוע שעבר זכה יחד עם הבמאי יובל אדלר בפרס אופיר על התסריט לסרט "בית לחם"
