בהפגנות שמתקיימות באזורים רבים בעולם מאז ה־7 באוקטובר, הקוראות לסיום המלחמה ברצועת עזה, נשמעת שוב ושוב הסיסמה "From the river to the sea – Palestine will be free" – "מהים לנהר פלסטין תהיה חופשית". על אף שלא מדובר בסיסמה חדשה, בחודשים האחרונים מתנהלים ברשתות ויכוחים ודיונים סוערים על המשמעות העומדת מאחוריה. 

עבור מובילי "ההסברה" הישראלית, הקריאה לשחרור פלסטין "מהים לנהר" מבטאת את השאיפה הפלסטינית הקמאית והרצחנית "לזרוק את היהודים לים", ונתפסת כביטוי אנטישמי הכופר בזכות הקיום של מדינת ישראל. פרשנות זו אומצה גם מחוץ לישראל, ובמדינות כמו גרמניה למשל הוחלט לאסור קריאת סיסמה זו – ובחודשים האחרונים אפילו נעצרו מפגינים פרו־פלסטינים שעשו כן. גם בית הנבחרים האמריקאי בהחלטה מה־17 באפריל, קבע כי מדובר בקריאה אנטישמית. לעומת זאת, במדינות אחרות, דוגמת בריטניה, הוחלט כי הקריאה "מהים עד הנהר" אין בה משום עבירה פלילית ושמותר להשמיע אותה, זאת לאחר שהסיסמה הוקרנה על גבי שעון הביג בן המפורסם. 

בתחילת חודש מאי פורסם באתר האינטרנט אל־ערבי אל־ג'דיד מאמר פרי עטו של אניס פאוזי קאסם, מומחה פלסטיני למשפט בין־לאומי, שבו הוא מותח ביקורת על אלו המגנים את קריאות המוחים נגד המשך המלחמה בעזה, ומפרק את משמעות החשש מהקריאה "מהים עד הנהר". "השלטונות הישראליים, שמעודדים אפליה ורצח עם בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, חוששים מסיסמה זו", הוא מסביר וטוען שהסיבה לכך היא כי ביטול האפליה הגזעית, שמונהגת לטענתו הלכה למעשה "בין הים לנהר", הוא "הסכנה הגדולה ביותר לפרויקט הציוני". במובן זה, שוויון מלא בין כל בני האדם שחיים בין הים לנהר "שולל את העיקרון המוביל של הציונות – חוסר שוויון בין יהודים ללא־יהודים" – מה שמוביל יהודים רבים לזהות את הסיסמה "פלסטין תהיה חופשית" כאנטישמית. 

בהמשך, קאסם עובר לנבור בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להוכיח כי לאורך כל השנים הנהגת אש"ף, הנציג הפוליטי המרכזי של העם הפלסטיני, הייתה מוכנה לחלוק את הארץ עם הישראלים. לשם כך הוא מזכיר את ההצהרה על מגילת העצמאות הפלסטינית מ־1988, וטוען שהיא מבטאת הכרה פלסטינית בהחלטה 181 של האו"ם (תוכנית החלוקה) מ־1947. גם הסכמי אוסלו מ־1993 עולים בדבריו, "שם, על אף שהצירוף 'מדינה פלסטינית' לא נכתב באופן מפורש", רוח הדברים מעידה על הכוונה להקים מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 4 ביוני 1967. "מאז נשמעו הצהרות רשמיות רבות בדבר הכרה בגבולות 67' כגבולות המדינה הפלסטינית", הוא מסכם, "שבתחומה יוכלו הפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית".

---

לאחר בחינת הצד הפלסטיני, קאסם עובר לבחון את מוכנות הצד הישראלי לחלוקת הארץ. "מי שהוכיחה שוב ושוב את סירובה לחלק את פלסטין עם הפלסטינים היא ישראל", הוא כותב, ומזכיר כי חלקה של המדינה הפלסטינית העתידית עומד על 22% בלבד משטחה של פלסטין ההיסטורית – "זאת לעומת 22 אלף הקילומטרים הרבועים שניתנים לישראל". 

לדבריו, הביטוי השקוף ביותר ל"סרבנות הישראלית" הוא המשך הבנייה של התנחלויות בשטחי הגדה המערבית. "תוך כדי הפרה ברורה של כל ההחלטות הבין־לאומיות, ישראל ממשיכה להעביר את המתנחלים שלה לאדמות של פלסטינים, לתקצב אותם, להעביר להם נשק, לספק להם שירותי אבטחה, תחבורה, חשמל ומים ולחבר אותם לשטחי מדינת ישראל", הוא מסביר, וטוען כי פעולות אלו הן חלק מתהליך של סיפוח וקולוניזציה בפועל. 

קאסם גם מזכיר את חוק הלאום מ־2018, שלדבריו בסעיף הראשון שלו כולל הצהרה שלפיה "הזכות להגדרה עצמית היא זכות בלעדית לעם היהודי למימוש בכל ארץ ישראל", מה שמשנה לטענתו את מעמדם החוקי של השטחים שנכבשו ב־1967 – "משטחים כבושים לנחלתו הבלעדית של העם היהודי" (בפועל, באותו סעיף נכתב כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל", וש"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי"). קאסם גם מצטט את הסעיף השביעי לחוק שלפיו "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל כדי לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה", כהוכחה נוספת להסדרת מעמדן הבלתי־חוקי של ההתנחלויות. 

"אם ישראל היא זו שמסרבת לחלק את פלסטין בינה לבין הפלסטינים, שמקבלים את החלוקה על אף שהיא בלתי־צודקת, מדוע מאשימים את הפלסטינים על דרישתם להחזיר לעצמם את כל אדמתם ההיסטורית – מהירדן עד הים?" קאסם שואל ותוהה מדוע הפרשנות הישראלית בדבר האנטישמיות הטמונה בדרישה זו אומצה על ידי בית הנבחרים האמריקאי, "שלא השמיע מילה על אודות חוק הלאום הישראלי – שמבטל את זכויותיו של העם הפלסטיני ברמת הפרט וברמת הקולקטיב". 

אף שהקריאה "מהים לנהר" הוכרזה במספר מדינות כבלתי־חוקית, את קאסם מטרידה בעיקר החלטת בית הנבחרים האמריקאי הקובעת כי מדובר בסיסמה אנטישמית. "הקונגרס נכשל פעם אחר פעם להבין את תפקידו הבסיסי ביותר – לשמור על החוקה האמריקאית", הוא כותב, ומזכיר את חשיבותו של התיקון הראשון לחוקה שמבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות וחופש ההתכנסות. "עבור אזרחי ארה"ב החופש הזה הוא קדוש משום שהוא מאפשר לכל אזרח לבקר כל אחראי בממשל, החל בנשיא וכלה בפקיד הזוטר ביותר", קאסם מסביר, ומוסיף במרירות כי "אסור להשתיק איש – אלא אם כן מדובר בביקורת על ישראל או הציונות". ביקורת דומה הוא מפנה כלפי הנשיא ג'ו ביידן, שאותו הוא מאשים בהפרה של התיקון הראשון לחוקה.

סיסמאות נוטות מטבען להיות פתוחות לפרשנויות רבות, אך בין אם הכוונה העומדת מאחורי הקריאה "מהים לנהר פלסטין תהיה חופשית" היא גירוש הישראלים היהודים לארצות מוצאם או לחלופין כינון מדינה דמוקרטית ושוויונית לבני ובנות כל הדתות, מאמרו של קאסם מבקש לשקף לקוראים ולקוראות את מה שהוא מבין כמציאות עצמה. ואכן, בעידן שבו הקרב המרכזי הוא על דעת הקהל, וסיסמאות וקריאות סמליות הן הנשק החשוב ביותר, המציאות עצמה – סכסוך מדמם בין שני עמים – נדחקת לקרן זווית ונשכחת. 

אסף רמון קליין כותב ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת