לא הייתי צריך לחפור יותר מדי, החוקרים המנוסים התמסרו ברצון. הראשון סיפר שמכל אלפי הגופות שטיפל בהן, כולל פיגועים ואסונות המוניים, רודפת אותו אחת: צעירה עירומה. היא היתה זונה שהתאבדה ערב לפני שהיתה אמורה להעיד נגד הסרסור שלה. "היה נדמה לי שעוד רגע היא מתעוררת ואומרת 'מה אתה בכלל נוגע בי?' והיא יושבת לי על הגב עד היום. אולי בגלל שהיתה שלמה, ללא מתום, ולא יכולתי לעשות לה דה-הומניזציה".
הם הוציאו מול המצלמה הרבה יותר ממה שיכולתי לשדר. אחד מהם, שכבר פרש מהמשטרה, תיאר בפרטי-פרטים את הגופה שהכניסה אותו לפוסט-טראומה: ילדה שנאנסה ונרצחה. "ואני לא יכול לכסות את הילדים שלי. אם אני מגלה אותם ישנים בלי שמיכה באמצע הלילה, אני מעיר את אשתי שתכסה אותם. לא יכול. אני רגיל לכסות גופות".
למה הם סיפרו לי את כל זה? כי הם נורא רצו. כי אף אחד לא שאל אותם לפני כן. בטח לא במשטרה, ששם הם נחשבים למקצוענים קרי הרוח, אלופי ההומור השחור. אז הראיונות היו חזקים, אבל רציתי גם לצלם אותם בעבודה. בישראל יש בממוצע שני מקרי רצח בשבוע. חיכינו.
שבוע ראשון כלום. שבוע שני יוק. אחרי חודש שלם ללא רציחות כבר אומרים לי זקני המז"פ שזה בטח בגללי, כי הם לא זוכרים בצורת כזאת. "אל תדאג" אמר לי אחד מהם, כשזה יבוא, זה יבוא בדליים: הסטטיסטיקה חייבת להתיישר". הימים חולפים והמפיקה מתחילה לרטון: כבר חודש וחצי שרונן הצלם מקבל דמי כוננות לחינם.
לראשונה בחיי נכנסתי לסטרס. אמיתי, עם תעוקה בחזה וקשיי שינה. מצד אחד מאוד רציתי שזה כבר יבוא, כדי להשלים את הכתבה. מצד שני תפשתי שאני מחכה לרצח. ולך תדע מה זה יהיה? אולי אבא שישרוף את הילדים שלו. נכנסתי לפארנויות שהרצח הבא יהיה בגללי.
הצלצול הגואל הגיע ב-11 בבוקר, בדיוק כשעמדתי להיכנס למיטה אחרי לילה שלם שבו צילמנו כתבה אחרת במועדון לילה. גופה בפרדס ליד צומת מורשה, דיווח החבר מהמז"פ. יצאתי לדרך והקפצתי את רונן, שבדיוק סגר את המזוודה לנופש עם אשתו בטורקיה, אבל רצה לא פחות ממני להשלים את העבודה הזאת.
הוא צילם את מכרינו רוכנים מעל גופת האלמוני בפרדס, בודקים מתחת לציפורניו, מצמידים לחולצתו שקף דביק כדי למצוא סיבים זרים, מכניסים לשקית עלה עץ תפוז עם כתמי דם, וכל שאר הפעולות שאולי ראיתם ב-CSI . הצילום נעשה באופן שלא יזהה את המת. מהר מאוד התברר: לא רצח אלא התאבדות. הקלה מסוימת למצפוני, והויזואליה הספיקה לכתבה.
בימים שלאחר מכן, כמו שחזה הוותיק ההוא מהמז"פ, גופה רדפה גופה. היה הכל מהכל, מי באש ומי במים, מי בבור ומי בצרור, מי בדקירה ומי בחניקה. בתוך כל זה כמה מקרים אכזריים שזכורים לרובכם. עברו כמה שבועות רצחניים עד שהשד הסטטיסטי קיבל את המגיע לו ונרגע. מאז ועד היום הארץ מניבה את יבולה הרגיל, אין חודשי בצורת, ובכל שבוע אפשר לראות צילום ממרחק, ובו מקצוענים קרי רוח בסרבלים לבנים.