אם יש מי שזקוק לתזכורת עד כמה מצבנו בעולם עגום, שיקרא את מאמרו של ד"ר מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון. למען גילוי הנאות, אורן היה השגריר בזמן שהייתי הקונסול הכללי בבוסטון ואמנם אנחנו מיודדים, אך מאד לא מסכימים על מהי דיפלומטיה אפקטיבית. זהו גם שמו של המאמר, שפורסם בידיעות אחרונות לפני כשבועיים, ״תגובה דיפלומטית הולמת".
במאמרו אורן קורא למדינה "לנקום" בהולנד, מי שבמשך שנים הייתה מידידות ישראל הגדולות, על החלטתה שלא להשתתף באירוויזיון לצד ישראל, באמצעות הורדת דרג הייצוג הדיפלומטי בהאג משגרירות לקונסוליה. "אם ראש הממשלה שלנו לא יוכל לבקר בהאג, שרים הולנדים בכירים לא יוכלו לבקר אצלנו", מוסיף אורן במלוא הפתוס, מתעלם מהמציאות שצו המעצר שהוציא נגדו בית הדין הפלילי בהאג (ICC). הצו הפך את נתניהו לפרסונה נון גרטה, לא רק בהולנד, אלא ברוב המוחלט של המדינות הדמוקרטיות ליברליות שמכבדות את הדין הבינלאומי ובהן רוב מדינות אירופה (למעט אצל ידידו ושותפו לדרך – ויקטור אורבן ההונגרי).
הוא גם מתעלם מהעובדה שבהולנד יש תקשורת חופשית ואיגוד השידור אינו כפוף לממשלה. כמו גם מכך שהחלטת איגוד השידור נבעה מסולידריות עם התקשורת הזרה שנמנע ממנה לסקר את המלחמה בעזה. הלוואי ויותר מאיגודי השידור שלנו היו גם הם מפגינים אתיקה עיתונאית וסולידריות ומביעים על כך מחאה.
זעקה של אנטישמיות
אורן הוא חלק מתופעה רחבה לה שותפים רבים בציבוריות הישראלית שבציניות מרהיבה מבקשים להסיט את הדיון החוצה: להאשים מדינות, להעניש בעלות ברית, לאיים בחרמות דיפלומטיים ולהזכיר ״חובות היסטוריים״, במקום לשאול בכנות כיצד ישראל נתפסת היום בעולם ומה עליה לעשות כדי לשנות זאת. כי הכי קל לצעוק אנטישמיות בכל הכוח ולקוות שעוצמת הקול תסתיר את המציאות. זו גישתו של אורן, כמו גם של שר החוץ סער, שבמקום להתמודד עם טיעוני ממשלת אירלנד בחר לסגור את השגרירות בדבלין. כמנהג בנות היענה, אם המציאות לא נוחה, עדיף לא לראות אותה.
האנטישמיות הכתה בנו בכל הכוח בפיגוע הרצחני בסידני בשבוע שעבר. אסור להמעיט במסוכנות שלה, אבל גישה שהופכת כל ביקורת לאנטישמיות מפריעה למאבק נחוש באנטישמיות. יש מי שמבינים ממנה שאם ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל ״הימנית על מלא״ היא אנטישמיות, אולי זה לא כל כך נורא להיות אנטישמים. מי שמשתמש באנטישמיות ככלי פוליטי למנוע ביקורת על כיבוש, נישול ואפליה, מי שכמו נתניהו מאשים את ממשלת אוסטרליה בכך ש”עודדה אנטישמיות” בעצם הכרתה במדינה פלסטינית, עושה שימוש ציני ומכוער באירוע טרור רצחני, מטשטש את המציאות ומחליש את היכולת להיאבק באנטישמיות האמיתית והמסוכנת.
אותו נתניהו שמאשים את ממשלת אוסטרליה בפיגוע הרצחני הוא נתניהו שמסרב לקבל אחריות על היום הנורא בתולדות מדינת ישראל, בה ממשלתו נכשלה להגן על אלפי יהודים
אבל זו דרכה של ממשלת ישראל. להצמיד אשמים לכל דבר, כולל הצבא ובתי המשפט. מה-7 באוקטובר ועד למעמדנו הבינלאומי המידרדר, היחידים שלא אשמים בדבר הם הממשלה, העומד בראשה וחבריה. אותו נתניהו שמאשים את ממשלת אוסטרליה בפיגוע הרצחני כיוון שלא הצליחה להגן על יהודים, הוא נתניהו שמסרב לקבל אחריות על היום הנורא בתולדות מדינת ישראל בה ממשלתו נכשלה להגן על אלפי יהודים. גמל שלא רואה, או רואה ובוחר להתעלם מדבשתו. ממשלת ישראל וגם סוכן ההסברה ד"ר מייקל אורן מתעלמים מהעובדה שאוסטרליה, הולנד ומדינות נוספות שהם תוקפים מחויבות להגן על המיעוט היהודי שלהן הרבה יותר ממשלת ישראל, שמדירה את המיעוט הערבי אצלנו ונכשלת בהגנה עליו.
סופר ספרטה
כהיסטוריון מייקל אורן בוודאי זוכר מדוע העולם החרים את דרום אפריקה של משטר האפרטהייד, וחכם מספיק להבין שאף אחד לא מתעורר בוקר אחד עם רצון שלא להשתתף בתחרות שירים לצד ישראל. מדובר במכלול של נסיבות ושל תפיסות ערכיות ופוליטיות, שמובילות מדינות וגופים רבים למדיניות של התנגדות אקטיבית לצעדי ממשלת ישראל.
הבחירה להפוך ל״ספרטה״ – מדינה חזקה צבאית אך מבודדת מדינית, אדישה לביקורת ומוקפת אויבים – איננה גזירת גורל. היא בחירה שתעלה לנו ביוקר
המכלול הזה אינו חף לחלוטין מאנטישמיות, אך היא בוודאי לא הכוח המניע המרכזי מאחוריו. ממשלת ישראל הנוכחית צועדת בכיוון מסוכן – לא בגלל מה שאומרים עליה, אלא בגלל אופן התנהלותה שלה כלפי הפלסטינים, כלפי אזרחי ישראל הערבים והיהודים, ובגלל הסירוב שלה להסתכל על עצמה במראה.
הבחירה להפוך ל״ספרטה״ – מדינה חזקה צבאית אך מבודדת מדינית, אדישה לביקורת ומוקפת אויבים – איננה גזירת גורל, היא בחירה. אם לא נשנה כיוון היא תעלה לנו ביוקר: בכלכלה, בביטחון, ובעיקר בעתיד שהמדינה הזו תוכל לספק לדורות הבאים. אם ננתק יחסים עם מדינות ביקורתיות כלפינו נישאר עם מעט מאוד מדינות.
נדב תמיר הוא מנכ״ל ג׳יי סטריט ישראל ולשעבר הקונסול הכללי בבוסטון.
שיחה על זה post